בראשית ל"ח כ"ח: "ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר, זה יצא ראשונה. ויהי במשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא פרץ. ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח".

רש"י ד"ה ויתן יד: "הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה".

ד"ה אשר על ידו השני: "ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ד' דברים שלקח, אדרת שנער, ושתי חתיכות כסף של מאתיים שקלים ולשון זהב".

ד"ה ויקרא שמו זרח: "על שם זריחת מראית השני".

מן הפסוקים אנו רואים שיחודו של זרח נגזר מאותה זריחת השני שעל ידו, אותה יד הגורמת בעתיד למעילת עכן בחרמים. יש אם כן לבחון את משמעות השני ע"מ ללמוד על כוחו.

השני:

שמות כ"ה ד': "ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים".

אונקלוס: "זהוריתא".

אבן עזרא ד"ה ותולעת שני: "...והגאון (רס"ג) אמר בו קרימ"ז (אדום כהה),כי הוא אדום, רק איננו כצבע הארגמן".

ישעיה א' י"ח: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו".

רש"י ד"ה כתולע: "צבע שצובעים בו אדום. גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד".

ממקורות אלו אנו רואים שצבע השני הוא צבע אדום עז ביותר, עזות שמבוטאת יפה בתרגום אונקלוס בתרגמו זהוריתא - על שם זוהרו של צבע זה. על כן משתמש בו המקרא לבטא את עוצמת העוונות מול לובן הצמר המבטא את הכפרה.

עזות צבע זה מודגשת גם בשימוש הלשוני היום יומי.

כך מוגדר השני במילון אבן שושן: "צבע אדום עז, המופק מביצי תולעת מיוחדת. ובהשאלה: קו יסודי, תכונה בולטת ואופינית כגון: הנושא עובר כוחוט השני בכל הסיפור".

משמעות הצבע האדום: נראה שהצבע האדום הוא ביטוי לחושניות ולכוח ההרגשתי במציאות. על כן מבטא צבע זה את עוונות האדם, הנובעים מהיותנו קימים בחומר. בצבע זה משמש אם כן ע"מ לבטא את כוח הטבעיות הארצי.

אולם יש להמשייך ולברר, איזה איפיון מאפיוני כוח הטבעיות מבטא צבע אדום זה שזוהרו הוא המיחד אותו מבין שאר גווני האדום?

ע"מ לברר נקודה זו, נתבונן על משמעות השני בעוד שני מקומות בו הוא מוזכר:

טהרת המצורע ופרה אדומה:

ויקרא י"ד ד': "וציוה הכוהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז

ושני תולעת ואזוב".

רש"י ד"ה ועץ ארז: "לפי שהנגעים באין על גסות הרוח".

ד"ה ושני תולעת ואזוב: "מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב".

ד"ה ושני תולעת: "לשון של צמר צבוע זהורית".

במדבר י"ט ו': " ולקח הכוהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה".

בהתבוננותנו על תפקיד השני בטהרת המצורע נראה לכאורה שכל כוונת התורה בלקיחת לשון צמר זאת הצבועה זהורית הוא ע"מ לבטא את צורך האדם להשפיל עצמו כתולעת, ע"מ להרפא מגאוותו (שהביאה אותו בסופו של דבר להפגע מנגע הצרעת), לכאורה בלא כל קשר לצבעו האדום של השני.

אולם בהתבוננות מעמיקה יותר נראה, שלא ניתן להתיחס על פי הסבר רש"י זה לשני התולעת והאזוב רק כסמלים שנועדו לעורר את האדם לתשובה, וזאת מכמה סיבות:

א) אם כל מטרת איגוד השני תולעת והאזוב נועד ע"מ לעורר את האדם לתשובה ולהשפיל עצמו מגאוותו, מדוע מצורף לאיגוד הזה גם עץ ארז, המבטא דווקא את צד גבהות הרוח שבאדם, הרי מאופי זה מעונינת התורה להפטר? וגם אם רוצה התורה "להזכיר" לנו ע"י הארז את מקור צרותיו של המצורע, בכל מקרה לא שייך לאגודו אם אותם "סמלים" ההופכיים לו?

ב) כמו כן אנו רואים ששני התולעת הוא לשון צמר צבוע זהורית, כך שהבולט בשני התולעת הוא דווקא צבעו המיוחד ולא המשמעות ה"תולעתית" שבו?

ג) נקודה נוספת המעוררת צורך לעיון נוסף בעניין שילוב הארז התולעת והאזוב יחדיו, היא העובדה שאת אותו שילוב אנו מוצאים גם בעניין אפר הפרה האדומה, שם נזרקים שלושתם לתוך שריפת הפרה, אולם בשני שינויים בולטים ביחס לתהליך טיהור המצורע: 1)סדר השלישיה שם שונה מהסדר המובא בעניין המצורע בכך שהתולעת לא באה מיד לאחר הארז, אלא בסוף לאחר האזוב. 2) רש"י שם אינו מביא את סיבת צרוף השני והאזוב מצד צורך האדם להשפיל עצמו כתולעת ואזוב.

נראה אם כן, שהבאת הארז, התולעת והאזוב גם בשרפת הפרה האדומה, בלא הזכרת רעיון השפלות, וכן היות הארז יוצא דופן באיגוד הזה, מצריך להגיע להבנה שאיגודם יחד נובע מקשר בסיסי יותר ביניהם, קשר הנצרך גם לעניין המצורע וגם לעניין אפר הפרה, כשעניין השפלות שבתולעת ובאזוב הוא עניין יחודי שבולט דווקא בטהרת המצורע (כפי שנבאר בהמשך, יחוד מעשה טהרת המצורע, הוא המביא אצלו גם לשינוי סדר השמות באיגוד).

אם נתבונן על בחינתם הטבעית והפיזית הפשוטה של הארז, התולעת והאזוב, נוכל לראות שכל אחד מהם מופיע במישור מציאות שונה, כשכל אחד בולט ביחודיותו, במישור בו הוא נמצא: עץ הארז נמצא גבוהה מעל פני הארץ ובולט בחוזקו. האזוב הוא הנמוך ביותר על פני האדמה ומצטין בטעמו, כפי שמובא בפירוש אבן עזרא על שמות י"ב כ"ב בשם הרס"ג: "והגאון פירש האזוב בלשון ערבי זעת"ר, ובלשון לעז אוריגנ"ו, והוא עשב נכבד במיני מטעמים..."

באופן דומה מובא הדבר ברמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ב': "...והאזוב

האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות".

ניתן אם כן לומר שהאזוב הוא ביטוי לכוח שעל פני הקרקע, כשהתכונה הבולטת בו היא עושר טעמו וטיבולו.

לעומת האזוב, נראה שהתולעת הנמצאת בתוך הקרקע, מבטאת את כוח המציאות שמתחת לפני הקרקע, בעומק המציאות הארצית. הבולט בתכונותיה הוא אותו צבע אדום עז המופק ממנה.

אם כן, ניתן לומר שעץ הארז, האזוב והשני תולעת, הם ביטוי לכוח המציאות הטבעית בשלושת מישוריה: המישור שמעל פני השטח, המישור שעל פני השטח והמישור שמתחת לפני השטח. זריקתם לתוך שרפת הפרה ושרפתם יחד עימה, מבטאת את משמעות "ביטול היש" של המציאות כלפי האין סוף (ביטול המביא את האדם לטהרתו) גם בשלושת מישורי המציאות האלו.

ברור אם כן שגם סדר הבאתם בתהליך שריפת הפרה, ארז בתחילה ולאחריו אזוב ולבסוף שני תולעת, תלוי ברמת ה"יש" שבהם: במציאות שמעל לפני השטח קימת בחינת ה"יש" הגדולה ביותר, בהיותה קימת עד כדי התבלטותה גבוה מעל פני האדמה, על כן מובא הארז ראשון. לאחריה מופיעה רמת ה"יש" שעל פני השטח, ולבסוף רובד המציאות שמתחת לפני השטח, שבהיותה מוסתרת, ביטוי ה"יש" שבה הוא הנמוך ביותר, על כן מובא השני תולעת אחרון.

יש להדגיש, שנומך זה של מישור ה"שני תולעת" הוא דווקא מצד בחינת ה"יש" שבו, אולם כוח מציאותו הוא כוח מציאות טבעי עצום, המתבטא ביכולת הפקת הצבע האדום העז מן התולעת, כפי שכבר בארנו.

אם נתבונן על איפיון כוחי זה של מציאות התולעת שני, הנמצאת מצד אחד בעומק המציאות בלא שתופיע במישור החיצוני את כוחה, ומצד שני היותה בעלת כוח טבעיות עצום, נוכל לומר שזהו בדיוק הכוח הבראשיתי הטרום-מבולי, המופיע בעבר הירדן המזרחי.

כפי שבארנו, יכולת הופעתו העכשוית במציאות הארצית לאחר המבול אינה טובה, בהיותו שייך למערכת מציאות שכבר אינה קימת, אולם במשמעותו הפנימית הוא מופיע כוח טבעיות בעוצמה אלוקית, בו טמון יכולת התפתחות עצמית עצומה, שאינה קימת עוד.

אנו נראה שיחודיותו של מישור טבעיות זה ביכולת פעולתו העצמאית, הוא הגורם שבתהליך טהרת המצורע יובא ה"שני תולעת" כבר לאחר הארז, לפני האזוב.

יש להבין, ששינוי סדר הבאת האיגוד בתהליך טהרת המצורע ביחס לסדר הבאתם בתהליך שרפת הפרה, נובע מהשוני שבין התהליכים הללו, המבליטים בחינות שונות במציאות.

אם בתהליך שרפת הפרה "עבד" מעשה השרפה על מציאות ה"יש" תהליך טהרת המצורע "עובד" על נקודה שונה.

על נקודה זו נוכל לעמוד מתוך התבוננות על דרך טהרתו היחודית:

ויקרא י"ד ד': "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב".

רש"י ד"ה טהורות: "...לפי שהנגעין באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול (ערכין ט"ז ע"ב)".

ד"ה ועץ ארז: "לפי שהנגעים באין על גסות הרוח".

ד"ה ושני תולעת ואזוב: "מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו..."

מאופן טהרת המצורע אנו לומדים, שגאוותו של האדם היא המביאה אותו לגסות הרוח ולדיבור לשון הרע, וגורמת לו בסופו של דבר להפגע מנגע הצרעת.

נראה שהקשר בין הגאווה לדיבור לשון הרע הוא בכך שאצל הגאוותן בולט כוחו העצמי ויכולתו האישית, בלא שיכיר בעובדת היותו תלוי בכוח האלוקות המחיה אותו, שאינו מכוחו.

הכרה זו לו הייתה בו, הייתה גם מונעת ממנו מלדבר לשון הרע, מתוך שהבחינה האלוקית שבכל אדם ואדם הייתה תמיד מזדקרת לנגד עיניו. אולם בלא הכרה זו, בולט אצלו חסרונם של בני האדם, וממילא הוא בא לדבר עליהם לשון הרע (בחינה מקולקלת זו, היא שהתגלתה בתקופת בר כוכבא, שבטחונו בכוחו עד כדי אומרו "אלוהים לא תסעוד ולא תכסוף", היא המביאה אותו לקבלת הלשון הרע על דודו רבי אלעזר המודעי ולנפילת ביתר, ולמותם של תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה).

אם כן נראה, שבתהליך טהרת המצורע, לקיחת עץ הארז השני תולעת והאזוב וטבילתם בדם הציפור השחוטה, נועדה לבטא את טהרת כוח המציאות הטבעית על כל רבדיה מן ההבלטה העצמית המוגזמת שלה.

על פי מסקנה זו ברור שכיון שפה הנקודה ה"מטופלת" היא נקודת העצמאות של המציאות, יגיע סדר הכוחות על פי רמת העצמאות שבה (ולא על פי רמת ה"יש" שבה):

גם מצד בחינת העצמאות של המציאות הארצית, עץ הארז (הביטוי לכוח המציאות שמעל פני האדמה), הוא בעל העוצמה הגדולה ביותר (על כן עץ זה הוא שאיפין את ביתר, מעוזו של בר כוכבא).

אולם לאחריו מגיעה רמת המציאות שמתחת לפני השטח - רמת ה"שני תולעת" ולא רמת המציאות שעל פני השטח (רמת האזוב), כיון שהיותה מבטאת את כוח הטבעיות הטרום-מבולי, בולט בה אפיון העצמאות החזק הקיים ברובד המציאות הזה, יותר מאשר במישור המציאות הטבעית העכשווית (שלאחר דור המבול), שרמת הבחירה החופשית בה הצתמצמה.

אולם כיון שהרמה הטרום-מבולית אינה רמת המציאות המופיעה בפועל במציאותנו החיצונית, בפועל לא בולט כוח העצמאות שבה, על כן עצמאות המישור שמעל לפני השטח (שהארז הוא הבולט בו) היא גדולה יותר. אולם בכל אופן עצמאותו הטבעית של עולם הטבעיות הטרום-מבולי "נותן לו את היתרון" על פני מישור המציאות שעל פני השטח (רמת האזוב), שרמת ה"יש" הפחותה שבו, מבטאת במקביל גם רמת עצמאות פחותה יותר. על כן מיקומו ברמת העצמאות הוא שני, לאחר המישור שמעל לפני השטח, כשרק לאחריו מגיע מישור המציאות שעל פני השטח (מישור האזוב).

מתוך הבנתנו את יחודיותו וסדר לקיחתו של איגוד הארז, השני והאזוב בעניין המצורע, ניתן לומר שלקיחתם וטבילתם בדם הציפור השחוטה (ציפורים הבאות כנגד "פיטפוטי דברים", באה לבטא את ביטול כוח העצמאות שבטבעיותינו כלפי האלוקות (על כן נעשת הטבילה בדם הציפור השחוטה). כפיפות זאת כלפי האלוקי מתקיימת בכל שלושת רובדי המציאות, אולם מבחינה חיצונית היא בולטת יותר ברמת השני תולעת והאזוב, על כן מזכיר אותם רש"י באומרו: "יפשיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב, אולם ברור שבהיות גם הארז חלק ממערך המציאות הטבעית הארצית, פועלת משמעות הטבילה הזאת גם עליו.

משמעות "שני התולעת" במעשה שרפת הפרה האדומה ומעשה טהרת המצורע, וסיבת שוני מיקומו בכל אחד מהם, ביאר לנו למעשה על היות תולעת השני ביטוי של כוח הטבעיות העצום הטרום-מבולי, כשהצבע האדום העז המופק ממנה הוא מאפין מרכזי בו.

נקודה נוספת שהתבררה לנו היא, שכוח זה בפגישתו מול האלוקות העליונה המתגלת בעולמנו, הוא מתבטל כלפיה ונכפף תחת שלטונה. כך הוא בפרשת פרה אדומה, בה נשרף שני התולעת בתוך שרפת הפרה, ומבטא בכך את "ביטול היש" של המציאות כלפי האלוקי, וכך הוא בפרשת טהרת המצורע בו טבילת השני תולעת בדם הציפור השחוטה מבטאת את כפיפת עצמאות המציאות כלפי האלוקי.

יחס התבטלות זה הוא גם המופיע בתהליך הכפרה של ישראל ביום כפור:

יומא ס"ז ע"א: "ת"ר בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין ומתבישין...אמר ר' נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר, בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשה מצוותו שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".

הלבנה זו של חוט השני, כסיום לתהליך כפרת יום הכיפורים, מהווה את נקודת השיא בהופעה השמימית האלוקית במציאות, המשפיעה על מציאותנו עד כדי התדמותינו למלאכים, וממילא מלבינה את עוונותינו.

יוצא אם כן, שהלבנת חוט השני מבטאת אף היא את ביטול מציאותנו הטבעית כלפי הופעת האלוקות העליונה בנו.

לעומת זאת הקו האופיני הזה ביחס שבין מציאותנו הטבעית להופעה האלוקית העליונה שבנו, בולט אצל זרח דווקא זריחת מראית השני, המבטא דווקא את הבלטת כוח הטבעיות הטרום-מבולי בעוצמתו ובעצמאותו באופיו, למרות היותו שייך למערכת הופעה השגחתית כללית שאינה כזו.

הבלטה זו אמנם יש בה פן חיובי בהיותה מדגישה את יכולת כוח יהודה לחזור לעוצמה האקטיבית הראשיתית של המציאות הארצית, אולם בהיותה הפוכה לאפיון הכללי של המציאות ביחסה כלפי האלוקי, היא מביאה לתקלה בימי יהושע ע"י עכן מצאצאי זרח:



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
מתחת לאדמה? האומנם?
רפאל (2/8/2013)
תולעת השני אינה יכולה לייצג את מה שמתחת לאדמה, מהסיבה הפשוטה שמדובר לכל הדעות כמעט ב´תולעת´ שהיא למעשה מין כנימה היוצרת עפצים על גבי עץ אלון התולע. ראה ערך ´שני´ בויקיפדיה ובספרו של ד"ר זוהר עמר אודות תולעת השני, בהוצאת אונ´ בר אילן.