"ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן הלחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע כין שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי.

רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי א"ל הלוחות היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן דכתיב ואתפש בשני הלחת"

(ירושלמי תענית פרק ד' דף כג.)

 

מדוע משה שובר את הלוחות?!

מדוע הוא חוטף מהקב"ה?! האם בכלל אפשר לחטוף מהקב"ה? איך גברה ידו של משה?

אם היה חשוב שיינתנו הלוחות, למה הקב"ה לא נתן אותם בעצמו? ואם זה לא צריך להינתן, מדוע משה מתעקש עליהם?

אם משה רוצה את הלוחות הראשונות- מה זה עוזר לו לשבור אותם?! איזה רווח יש בלוחות שבורים?! האם לא עדיף שזה יישאר למעלה אבל לפחות בשלימותם?

 

משה רבינו לא מוכן לוותר על ההווא אמינא. משה לא מוכן לאבד את המדריגה של לוחות ראשונות גם במחיר שהוא יקבל מזה רק שברים. גם השברים זה הופעה במציאות של הלוחות. הקב"ה לא "יכול" לתת אותם כי זה לא מתאים את המציאות וזה לא יכול להתממש מצידו. כדי שזה יתממש זה חייב להיות במאמץ המציאות כדי לחשוף את זה וזה חייב להתממש רק באופן חלקי ומסויים.

ההווא אמינא של הסוגיה לפעמים יותר גבוהה מהקמ"ל, אלא שכדי שזה יחול צריך מאמץ בשביל שזה ייחשף ולא "יפרח באויר".

ומה עלה בגורלם של שברי הלוחות?

 

"שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון- שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, פי' כי כמו שלוחות שלמים נקראים לוחות הברית ולכך ראוים שיהו בארון הברית כך לוחות ראשונות הם הברית עצמו שבין ישראל לאביהם שבשמים, וזה כי אם לא היה הלוחות הראשונות שכבר נתנו למשה לא נתנו לוחות שניות שלכך כ' (שמות לד') וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחת הראשונים אשר שברת, כלומר מאחר שהיו הלוחות כבר יש לך לכתוב אותם על השניות ג"כ. ולכך הראשונות ג"כ היו בארון.

ועוד כי הלוחות הראשונות שהיו מעשה אלקים אע"ג שנשתברו ולא היו ראוים לישראל היינו שלא היו ראוים בפני עצמם, שלימים. אבל שבורים ועם לוחות שניות בודאי ראוים. ולפיכך היו לוחות ראשונות ג"כ בארון. והבן הדברים האלו מאוד".

(מהר"ל חידושי אגדות בבא בתרא דף יד' עמוד ב')

 

ההווא אמינא הוא ה"ברית עצמו", הוא כל הלגיטימציה ללוחות שניות. בלי ההווא אמינא לא היה משמעות ולא היה זכות קיום להלכה הסופית.

בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא, מאן דאמר "גודא" שהיזק ראיה לאו שמיה היזק הוא הערך השורשי ("הברית עצמו") של מאן דאמר "פלוגתא" שהיזק ראיה כן שמיה היזק. בלי מאן דאמר שהיזק ראיה לאו שמיה היזק, לא היה מהות להיזק ראיה. כל ההיזק ראיה בנויה על יסוד השותפות בקרקע וזה מופיע אצל מאן דאמר היזק ראיה לאו שמיה היזק.

בפרק שלישי של מסכת בבא בתרא, בלי הלימוד משור המועד לא היה מהות לחזקת ג' שנים גם בדעת רבא שבשלוש שנים אדם נזהר בשטרו.

הווא אמינא שמועילה חזקה בלי טענה היא השורש המהותי של חזקת ג' שנים גם אחרי שלהלכה כן צריך טענה.

מי שוותר על השלב הקמאי "כורת לעצמו" את לחלוחית החיים במסקנה ו"אם לא היה הלוחות הראשונות שכבר נתנו למשה לא נתנו לוחות שניות".

 

מצד שני, הלוחות הראשונות לא ראויות בפני עצמם, אבל כ"שבורים ועם לוחות שניות בודאי ראוים".

ההווא אמינא לא יכולה לחול כמו שהוא במציאות, הוא חייב לקבל את השלימות שלו דווקא כשבור ועם לוחות שלימות. הלוחות השניות מצליחות לתת לשברי לוחות ראשונות את קיומם המקורי עם שלימות אבל זה חייב לבוא ביחד.

בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא, מאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק מופיע את שורש השותפות בקרקע באופן חלקי יותר אבל באופן ממומש יותר וקיים יותר ושלם יותר במציאות האנושית.

בפרק שלישי של מסכת בבא בתרא, חזקה עם טענה מופיעה את חזקת שלוש שנים בצורה שלימה. "שברי" החזקה מופיעים בה בשלימות, אבל רק אם נתעקש לחשוף את השברים שמונחים איתה בארון. רבא בסברא של "מזדהר איניש בשטרו" משמר את הסברא העקרונית הדאורייתא של שור המועד וזה עצמו הופעה יותר שלימה במציאות של חזקת ג' שנים במשמעות הלימוד משור המועד.

"הלוחות היו מבקשין לפרוח באויר" ו"ביקש הקב"ה לחוטפן מידו" - בנקודת המוצא אין אפשרות שזה יחול במציאות, זה לא מתאים. ורק כשיבואו אנשי אמונה - ויתעקשו, ויחטפו מידו של הקב"ה, וישברו את הלוחות, ויחשפו את ההווא אמינא, אז - זה יהיה במציאות שלנו.

ואז הם יונחו בארון עם שבריהם ויתנו הצדקה לקיום של ההלכה, ויקבלו בחזרה מההלכה את שלימותם הראשונית של הברית עצמו של הווא אמינא.

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
ריגשת... (לת)
בוגרת הישיבה (5/24/2016)