מכירת יוסף.

הפעם הנוספת שבא אנו נפגשים עם ראובן, היא במכירת יוסף. נראה שגם מעניין זה, אנו נוכל לראות איך דרך התנהגותו ופעולותיו של ראובן נגזרות מאופיו.

בראשית ל"ז כ"א: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו." רש"י: רוח הקודש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויטלנו משם אמר אני הבכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי."

אנו רואים שראובן רצה להחזיר את יוסף לאביו ולכן הציע להשליכו לבור, אולם את כונותיו האמיתיות הסתיר, והשאלה היא מדוע.

גם כשאנו מתיחסים לעניין הבור אנו רואים שהבור הזה לא היה כל כך תמים "ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים"[1]. רש"י: "ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו."

אם כן גם פה עולה התמיהה מה הייתה התועלת שבעצת ראובן?

המשך המעשה גם הוא לא פשוט: "וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא"[2]. רש"י: ד"ה אנה אני בא: "אנה אברח מצערו של אבא". גם פה לא מובן מדוע אין ראובן מתיחס כלפי יוסף אלא כלפי עצמו וצערו של אביו?

לעומת התנהגות ראובן בעניין מכירת יוסף, אנו מוצאים את התנהגות יהודה באותו עניין, כשההבדלים ביניהם גדולים: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו"[3].

אנו רואים שיהודה מתיחס ליוסף עצמו, כשעולה בדעתו לא להורגו. כמו כן הוא מודיע את מחשבתו בקול ואחיו מקבלים את דעתו.

בראשית ל"ח א': "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו..." רש"י: ד"ה ויהי בעת ההיא: "למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך." אנו רואים שהאחים היו שומעים ליהודה, גם אם היה אומר להשיבו לאביו, ואילו אצל ראובן נראה שלא כך. (שאם לא כן, מדוע היה צריך להסתיר את כוונותיו?)

גם בהתיחסות יעקב בברכות לעניין מכירת יוסף, בולטת מאוד העובדה שיעקב לא מזכיר כלל את המעשה שעשה ראובן, מעשה שמנע את הריגתו של יוסף. לעומת זאת ישנה התיחסות חיובית, למעשהו של יהודה: "גור אריה יהודה מטרף בני עלית"[4]. רש"י ד"ה מטרף: ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו וזהו יהודה שנמשל לאריה." ד"ה בני עלית: "סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וכו". אם כן התיחסות יעקב תמוהה, שהרי לכאורה מעשה יהודה, היה פחות יותר בערכו ממעשה ראובן, שהרי ראובן רצה אף להחזירו לאביו?

נראה מתוך הדקדוק בפסוקים בהתנהגות ראובן עצמו, ובהשוואת התנהגותו להתנהגות יהודה, שלראובן הייתה הערכה והכרה בכוח יוסף, רק מצד היותו בנו של אביו יעקב, ולא מצד ערכו העצמי, ולכן כל מה שרצה ראובן זה להחזירו לאביו, וכל צערו היה מפני צערו של אביו, ולא מפני צערו של יוסף.

סיבת התנהגות זו, נראה שהיא נגזרת מאופיו. כפי שאמרנו, אצל ראובן נפגשים שתי בחינות, בחינת לאה שהיא בחינת הראיה וההתנהגות הפנימית שבמציאות, כשבצורה נסתרת גם קימת אצלו בחינת רחל, שהיא צד המציאות החיצונית הטבעית הארצית, כפי שראינו. שילוב זה יכול לצאת בשני אופנים, כשאופן אחד חיובי ראינו, בכוח ראובן להוציא את הדודאים, שזהו כוח ראית פנים המציאות הטבעית הארצית. הפן השני, הוא הפן השלילי, המתבטא ברצון ראובן לשיך את כוח רחל, כוח המציאות הטבעית הארצית, כלפי כוח לאה, וזאת במעשה הדודאים ומעשה בלהה. ונראה שפה אנו נפגשים עם הפן השלילי שבאופי ראובן, בכך שאותה נטיה של ראובן "לרתום" את כוח רחל למען כוח לאה, הנובע מהבנתו שאין לכוח הטבעי הארצי את היכולת להופיע השגחה אלוהית מצד עצמו, הוא המביא אותו גם בעניין יוסף לנסות להגיע למצב, שכוח יוסף יחזור חזרה לאביו, כלומר יחזור למקורו. משמעות הדבר לבחינת יוסף, היא למעשה היא אי יציאתו לפועל כבחינה עצמאית.

אופן ראית עולם זאת, היא מסוכנת ביותר לבחינת הכוח הטבעי הארצי, בחינתו של יוסף, כיון שבלא הוצאתו לפועל של הבחינה הטבעית כמופיעה השגחה אלוהית, היא נשארת פרוצה להשפעת עולם הארציות המנותקת מן האלוקות. סכנה זאת מפני "הצלתו" של ראובן כפי ראית עולמו, מבוטאת בפסוקים בכך שיוסף נזרק לבור מלא נחשים ועקרבים. (נחשים ועקרבים, שראובן אינו מסוגל להבחין בהם).

ונראה שנפילת יוסף לבור, מכוח הצלתו של ראובן היא תוצר מדויק מאופן ראית עולמו של ראובן, כיון שאי נתינת משמעות עצמית אלוהית למציאות הטבעית הארצית, הגורמת מצד אחד ל"חניקתה" מתוך אי הוצאתה לפועל, זוהי בחינת "הבור" שאליו מושלח יוסף. מצד שני אי הוצאה לפועל הזאת המביאה לסכנת השתלטות הגשמיות המנותקת מן האלוהות, על הבחינה הזאת, זהו בחינת הנחשים והעקרבים הנמצאים באותו בור, העלולים להשתלט על בחינתו הארצית של יוסף.

לעומת זאת, יהודה הכיר בסופו של דבר בחשיבותו העצמית של כוח יוסף, (כפי שהוכחנו מלשונו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו"[5].) ועל כן ברור שיעקב משבח דווקא את יהודה, ולא את ראובן, שכונתו דווקא הייתה גורמת סכנה לבחינת יוסף. כלומר, עדיף היה ליוסף מכירתו לעבד מכוח כוונת יהודה, מאשר נסיון ה"החזרה לאביו" מכוח כוונת ראובן. (הערה: בהמשך אנו נצטרך להסביר מדוע דווקא יהודה היה בו הכוח להכיר את חשיבות בחינת יוסף ולא שאר בני לאה, וזאת מתוך התבוננות על תוכן שמותם, כפי שנקראו ע"י לאה).

גם סיבת הסתרת ראובן את כונותיו מאחיו לעומת יהודה שאומר את כוונותיו בגלוי, מובנת מתוך הכרת אופיו של ראובן. כשנראה שיהודה שבו לא הייתה מבחינתה של רחל, הכרתו בחשיבות כוח יוסף הייתה מהווה הכרה שאין בה כל נגיעה זרה מבחינתם של בני לאה. לעומת זאת, ראובן בעצם היותו בנוי גם מבחינת רחל, החרתו בכוח יוסף, לא הייתה מצד עצמה, אלא תלויה בבחינתו שלו ועל כן דרכו לא הייתה מתקבלת.

(הערה: גם בעניין זה, נוסיף באור בהמשך, כשנעסוק באופיו ותכונותיו של יהודה).

 

הורדת בנימין למצרים:

עניין נוסף שבו נוכל לפגוש את השפעת אופיו של ראובן על על התנהגותו, הוא בהורדת בנימין למצרים, כשגם פה אנו נשווה בין התנהגות ראובן ובין התנהגות יהודה.

"[6]ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך." תרגום יהונתן: ואמר ראובן לאבוי למימר, ית תרין בניי תקטול בְּשַׁמַתָּא אין לא איתיניה לוותך..."

פסוק ל"ח: "ויאמר לא ירד בני עמכם..." רש"י: "לא קבל דבריו של ראובן, אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני".

"[7]ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה...אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים..."

ובגמרא "[8]אמר רב יהודה אמר רב, נידוי על תנאי צריך הפרה, מנלן מיהודה, דכתיב אם לא הביאתיו אליך וכו". רש"י: "וחטאתי לך, לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו."

כשאנו מתבוננים על התנהגות ראובן ויהודה בנסיונם לקחת את בנימין למצרים, אנו מוצאים הבדלים גם בהתנהגותם וגם בהתיחסות אביהם אליהם. מיד בבואם מיוסף מציע ראובן לקחת את בנימין תחת אחריותו, כשהתחייבותו היא שאם לא יחזרהו, "את שני בני תמית". תרגום יהונתן מתרגם ומבאר, שהמיתה היא נידוי. גם אצל יהודה אנו רואים שההתחייבות שלו לשלום הילד, היא בהתחייבות של נידוי. (על פי הסבר הגמרא במסכת מכות). אם כן לכאורה שניהם מתחייבים באותה התחייבות כלפי אביהם.

אולם כבר בפסוקים עצמם אנו רואים שלשון ראובן היא לשון מיתה, ואילו יהודה מדבר בלשון "וחטאתי לך", ויש לברר מה בכל אופן ההבדל שהיה בין שניהם.

גם בהתיחסות אביהם אנו רואים הבדל עצום כשאת דברי ראובן יעקב מבטל ואומר: "בכור שוטה הוא זה..." לעומת זאת את דברי יהודה מקבל יעקב, ואע"פ שיהודה פונה אליו שכבר היה לחץ של רעב, (כפי שאומר יהודה: "ויהי כאשר כילו לאכל"[9]. ומבאר רש"י במקום: "יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית") נראה שדחית ראובן היא דחיה עקרונית של דבריו, כשאצל יהודה דחיה זאת לא קימת.

ונראה שאע"פ שגם ראובן וגם יהודה דברו על נידוי, ישנו הבדל מהותי בין שניהם, ונוכל לזהות את אופיו של כל אחד מהם דרך כוונותיו. אנו רואים מצד אחד שהכתוב עצמו מביא את דברי ראובן שמתנה להמית את בניו, לשון שלכאורה אינה אינה משתלבת עם תרגום יהונתן שאומר שמדובר הוא על נידוי לבניו. כמו כן לא מובן מדוע ראובן מדבר על בניו ולא על עצמו. (כפי שעשה יהודה).

אלא יש להבין שפה משפיע אופיו של ראובן, שמצד אחד מתבונן על המציאות מהפן הפנימי שלה, ויחד עם זאת משתמש במציאות הטבעית החיצונית, לשרות ולמטרת אותה משמעות פנימית. (כפי שראינו בעניין משכב בלהה והתוצאות שנגרמו מהדודאים). אם כן גם פה בעניין בנימין, ראובן באמת חייב את עצמו בנידוי, אולם זאת הבחינה הפנימית שבה הוא התחייב, וכפי אופיו הוא גם מחזק את הבחינה הפנימית הזאת בעזרת המישור הגופני החצוני, כשהביטוי של אותו נידוי מבחינת המישור הגופני החומרי של המציאות החיצונית, זה למעשה גזר דין מות. כמו כן כיון שאותו נידוי הוא כלפי המשמעות הפנימית שלו, גם לגבי המשמעות הפנימית ישנו "חיזוק" של מישור המציאות הגשמית וזה מתבטא בבניו, כיון שבניו של האדם הם למעשה מציאות ההוצאה לפועל של הבחינות הפנימיות שלו, מתיחס ראובן אל בניו, בהתחייבותו כלפי יעקב. אם כן יוצא, שמשמעות הנידוי, (שהוא המעשה הפנימי) ביטויו ע"י ראובן מתוך השפעת המישור הגשמי החיצוני, התוצאה היא: מות לבנים.

על תכונתו זאת של ראובן, ל"חזק" את ראיתו הפנימית בעזרת אמצעי המציאות החיצונית החומרית, אומר יעקב: "בכור שוטה הוא זה, האם בניו הם ולא בני." ונראה שכוונת יעקב לומר, שבאמת מבחינת המציאות החומרית הגופנית, בני ראובן הם מתיחסים כלפי ראובן ולא כלפיו, אולם בראיה פנימית, בני ראובן הם גם בניו, שהרי בחינותיו הפנימיות קימות גם בהם. היוצא מדבריו של יעקב הוא, שאופי ראובן בהתבוננותו הפנימית בלבד מצד אחד, ומצד שני "חיזוק" התבוננות זאת ע"י כוח המציאות הטבעית הארצית, לא רק שלא מחזקת את המציאות הפנימית, אלא אף מביאה לכליונה, כשכל הבעיתיות הזאת נובעת מהנקודה הבסיסית שראובן לא נותן משמעות עצמית למציאות הטבעית החיצונית, אלא כשרת להופעת המציאות הפנימית.

התיחסות זאת של יעקב בדבריו, מוסיפה למעשה עוד פן בעיתי בדרך תפקודו של ראובן, חוץ ממה שכבר ראינו בעניין יוסף בבור ויציאת לאה מקושטת כזונה, שם התגלתה הפגיעה, בצד מישור המציאות החומרית הגופנית, ואילו פה, מתגלה שהפגיעה היא אפילו במישור הפנימי עצמו, המישור שלכאורה ראובן דווקא "דואג" לפיתוחו.

לעומת זאת יהודה, נראה שהוא מגיע לעניין בנימין כבר אם "המטען" שיש לו ממעשה תמר, שם מצד אחד מתגלה הודעתו בחשיבות המישור הטבעי החיצוני לכשעצמו, (בעצם הודעתו "שממני היא מעוברת") כשאת יחודו ביכולת ראית המציאות הפנימית, הוא לא מוציא כנגד המציאות הטבעית, (דבר שיכול להביא להריסתה). אלא ככוח שיכול לשנות לגמרי את המשמעות של המציאות החיצונית ולהפוך אותה למציאות אחרת לגמרי. על כן, גם בעניין בנימין, יהודה מציע הצעה שיש לה משמעות קשה מאוד מבחינה פנימית וחיצונית כאחד, (עניין הנידוי) אולם הצעה שניתן "לצאת" ממנה ושאינה פוגעת בצורה שלא ניתנת לתיקון במציאות. לכן לא עולה אצלו כלל עניין המיתה. (אנו נרחיב בעניין יהודה בהמשך).

 



[1] בראשית ל"ז כ"ד

[2] שם ל"ז כ"ט

[3] שם ל"ז כ"ו

[4] שם מ"ט ט'

[5] שם ל"ז כ"ו

[6] בראשית מ"ב ל"ז

[7] בראשית מ"ג ח'

[8] מסכת מכות דף י"א:

[9] שם מ"ג ב'



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות