חלק ראשון - ענני כבוד העולים מן הארץ

חלק שני ציני הר הברזל - מסוכת ענני כבוד ללולב עמוד הענן

 

 

 

חלק ראשון

ענני כבוד העולים מן הארץ

 

 בהתייחסות הכתוב לסיבת חיוב הישיבה בסוכה נראה לכאורה כי זיכרון העבר הוא הסיבה לחיובו הדיני - " לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[1].

 

אולם ביאור חז"ל את מהות אותן הסוכות בהן ישבו ישראל, מצייר ציור שונה לחלוטין מן המעשה הדיני.

 

כך בתרגום אונקלוס.

 

"בדיל דידעון דריכון ארי במטלת ענני אותיבית ית בני ישראל באפקותי יתהון מארעא דמצרים אנא יי אלהכון" (אונקלוס ויקרא כ"ג, מ"ד).

 

כך ברש"י על הכתוב.

 

"כי בסכות הושבתי - ענני כבוד" (רש"י ויקרא כ"ג, מ"ג).

 

הגדרה זו את סוכות בני ישראל, מופיעה אף להלכה.

 

"בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש" (שו"ע אורח חיים סימן תרכ"ה סעיף א').

 

סוכות אלו, אינן סתם בקתות קש לצל, הם ענני הכבוד המלווים את ישראל כל עת מסעם במדבר. גם עננים אלו, אינם עננים כפשוטם. אלא לבוש השכינה המקיף את ישראל בכל עת שהותם במדבר.

 

כך מתאר הכתוב כי ה' הוא ההולך לפניהם בעמוד ענן.

 

"וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶך..." (שמות י"ג, כ"א - כ"ב).

 

הזכרת עמוד הענן שבעה פעמים בכתוב, הוא המציין את מבנה סוכת ענני הכבוד מששת עבריהם של ישראל והאחד לפניהם.

 

"וה' הולך לפניהם יומם, נמצאת אומר שבעה עננים הם והשם הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן (במדבר י"ד, י"ד) ובהאריך הענן (שם במדבר ט', י"ט) ובהעלות הענן ואם לא יעלה הענן כי ענן ה' על המשכן (שמות מ', ל"ו - ל"ח) הא שבעה עננים ארבעה מארבע רוחותיהם אחד למעלה ואחד למטה אחד שהיה מהלך לפניהם כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו " (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פתיחתא ד"ה וה' הולך).

 

יוצא אם כן, כי בין המציאות המקורית של ישיבת ישראל בסוכות לבין החיוב הדיני לישיבה בסוכה, ישנו פער שלכאורה אינו ניתן לגישור. סוכות יציאת מצרים הינם ענני הכבוד - מעטפת השכינה בתוכה שורים ישראל כל עת היותם במדבר, ואילו הסוכה המחויבת מן הדין הינה מבנה מסוכך מן הצומח. האם סכך מן הצומח, יכול להיות זכר לשריית השכינה על ישראל? האם יתכן כי התורה תקבע חיוב עשה דאורייתא, שבינו לבין הסיבה המביאה אותו, לא יהיה קשר?

 

אם היינו רוצים להיחלץ מן המצר ולבאר כי הסוכה אותה אנו בונים אינה מקבילתה של סוכת ענני הכבוד, אלא רק ביטוי ליציאתנו מדירת הקבע שלנו לדירת עראי[2] לסמוך על השגחתו של ה', כדוגמת הסתמכות בני ישראל ביציאתם ממצרים על השגחת ה' בענני הכבוד המקיפים אותם, מגיעים דיני הסוכה ולא רק שדוחים אפשרות זו, אלא מקצינים את הזיקה שבין שכינת ענני הכבוד לסוכת הצומח בגזירתם את סוגי החומרים המותרים לסכך, מגדרי העננים.

 

"...זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ (כגון עורות בהמה - רש"י) - אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ - מסככין בו" (משנה, סוכה י"א, ע"א)... מנא הני מילי? אמר ריש לקיש: אמר קרא (בראשית ב') ואד יעלה מן הארץ..." (סוכה י"א, ע"ב).

 

את המקור לחיוב הסכך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, לומדת הגמרא מתוך הקבלה ל"אד העולה מן הארץ" - אותם המים העולים מן התהום להשקות את הארץ בעת בראשית, המתורגמים כ"עננים".

 

"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה - ועננא הוה סליק מן ארעא ומשקי ית כל אפי אדמתא" (בראשית ב', ו' ותרגום אונקלוס שם).

 

מן ה"אד" הזה, היא משליכה לסכך. כפי שהאד אינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, כך גם הסכך חייב להיות דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.

 

"...מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ... " (שם, המשך סוכה י"א, ע"ב).

 

את הקשר שבין מי התהום העולים מן הארץ לבין הסכך, עושה הגמרא מתוך קישור "ענני הכבוד" ל"אד".

 

"...הניחא למאן דאמר ענני כבוד היו...דתניא: כי בסכות הושבתי את בני ישראל (ויקרא כ"ג) - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר..." (שם, המשך סוכה י"א ע"ב).

 

אלא שגם בהדמיה זו שבין ענני הכבוד וה"אד" העולה מן הארץ, מתגלה הפרש שאינו ניתן לגישור. ה"אד" העולה מן הארץ הינם מי תהום הארץ העולים מן האוקיינוס להיות ענני גשם.

 

כך מבאר רש"י על בראשית (אף שאת עליית ה"אד" הוא מצמצם למעשה יצירת האדם בלבד).

 

"ואד יעלה - לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם..." (רש"י בראשית ב', ו' ד"ה ואד יעלה).

 

כך מבארת הגמרא בתענית את מהלך המים מן האוקיינוס להתעבות לעננים.

 

"תניא, רבי אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה (כלומר, ממים של מטה, ולא ממים של מעלה - רש"י) שנאמר  ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב'). אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן! - אמר לו: ממתקין בעבים" (תענית ט', ע"ב).

 

לעומת זאת, "ענני הכבוד" שביציאת ישראל ממצרים הינם עננות שכינה "דקה" המופיעה לישראל ממרומים - מן השמים. כך מציין הנביא ישעיהו כי ממרומים מגיעים "מְצָדוֹת סְלָעִים" - אותם ענני הכבוד המגנים על ישראל.

 

"הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ (אלו ענני כבוד - בראשית רבה[3]) לַחְמוֹ נִתָּן (לא יהא מבקש לחם כי מן השמים יספיקו לו מזון - רש"י) מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (ישעיהו ל"ג, ט"ז).

 

נמצאנו אם כן למדים כי בתורת דימוי של "זכֵר", רחוקים "ענני הכבוד" שהינם המקור לכל דין הסוכה, מלהתדמות הן לסכך הצומח שאנו משתמשים בו לסוכה והן ל"אד" העולה מתהומות הארץ.

 

גזירתם הדינית של חז"ל בכל אופן, את דיני הסכך מן ה"אד" והקבלתם את הסכך אל "ענני הכבוד", למרות חוסר הדמיון ביניהם, מחייב אותנו להבין כי אין המדובר פה כלל בציווי שמטרתו להוות זֵכר או אפילו ניסיון לקיים את שכינת ענני הכבוד זו של יציאת מצרים אצלנו בהווה, כיוון שאכן ציווי הסוכה אינו תואם את העַבַר הזה! המדובר בחובה המוטלת עלינו, של יצירת מצג מחודש של "ענני הכבוד", שתצורתם שונה בתכלית מ"ענני הכבוד" שביציאת ישראל ממצרים. "ענני הכבוד" אותם מבקש ה' מאיתנו שניצור, חומר הגלם שלהם הוא מן הארץ. אותו אנו אמורים לעַבֵּד ולהצמיח במעשה הסוכה עד למעמד המקביל למעמד "ענני הכבוד" עת יציאתם של ישראל ממצרים. כל עוד איננו יוצרים את המהלך הזה המתבקש על ידינו, נכפית עננות יציאת מצרים שמן השמים על צימוחי החיים המופיעים מן הארץ בחוסר התאמה שלא ברצון ה'! בידינו ורק בידינו הכוח לצאת מזיקת העבר וליצור את הזיקה הנכונה המתבקשת על פי החיוב הדיני המושת עלינו  ומתוך כך להביא לפריחתם של צימוחי הארץ כמרחבם של ענני השכינה.

 

נגיעה בתביעה זו החבויה במעשה הדיני של עשיית הסוכה מן הצומח, תאפשר לנו נגיעה מקדמת אף במעשה נענוע הלולב. על כך בחלקו השני של המאמר.

 

 

חלק שני

ציני הר הברזל - מסוכת ענני כבוד ללולב עמוד הענן

 

כפי שבארנו בחלקו הראשון של המאמר, קיום זכר "ענני הכבוד" בהם שהו ישראל בעת יציאתם ממצרים בחג הסוכות, בסכך מן הצומח[4] ומימוש גדרי "ענני כבוד" אלו על פי גדרי האד שעלה לעולם בעת בראשית מן האדמה להשקותה[5], למרות המרחק הרב שבין מהות ענני הכבוד של יציאת מצרים הן מ"אד" בראשית ועוד יותר מן הצומח שעל הארץ, לימדו אותנו כי מגמתו הסופית של דין עשיית וישיבת הסוכה אינה בקיום ענני הכבוד כפי שהופיעו לישראל ביציאת מצרים - מן השמים . קריאת הדין אלינו היא ליצור את עננות השכינה - מן הארץ, בצימוחיה! 

 

את תוצאתו של מהלך זה, אנו פוגשים בעבודת הלולב.

 

בהתייחסותה של המשנה במסכת סוכה לפסולים הבסיסיים בארבעה המינים, היא מזכירה את "ציני הר הברזל" שכשרות.

 

"לולב הגזול והיבש - פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת - פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו - פסול. נפרדו עליו - כשר, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשירות. לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר" (משנה, סוכה כ"ט, ע"ב).

 

רש"י על המשנה מבאר כי המדובר בצורה מסוימת של לולב שעליו קטנים.

 

"כשרות - לולבין שלהן ואף על פי שעלין שלהן קטנים מאד, ואין עולין עם ארכה של שדרה" (רש"י שם, סוכה כ"ט, ע"ב).

 

ברור, כי מטרת המשנה אינה רק לצייר את צורת הלולב הכשר, אלא להגדיר דרך דין זה הגדרה מהותית ביחס למעמד הלולב, שהרי דווקא בכינוי "ציני הר הברזל" חסר תיאור צורת הלולב המדובר. אם הייתה רוצה המשנה להתייחס פרקטית לצורת הלולב, יכולה הייתה לנקוט כפי הלשון שנוקט הרמב"ם בהלכות לולב.

 

"לא היו עלין זה על גב זה כדרך כל הלולבין אלא זה תחת זה אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר, ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול" (רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח' הלכה ד').

 

אכן, בהתייחסותה של הגמרא לדין זה של "ציני הר הברזל", היא מרחיבה אל מעבר לדינו המקומי.

 

"תנן: ציני הר הברזל כשר, והתניא: פסולה! אמר אביי: לא קשיא: כאן - שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, כאן - שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה. אמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תני רבה בר מרי משום רבן יוחנן בן זכאי: שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם, וזהו ששנינו ציני (דקלים - רש"י) הר הברזל כשרות, וזו היא פתחה של גיהנם" (סוכה ל"ב, ע"ב).

 

מתיאור ניצבותם של שני הדקלים בצידי פתחה של הגיהנם, נראה כי מעמדו של הלולב שנבחר להיקרא במשנה "ציני הר הברזל", הינו שלילי - כזקיפיו של פתח הגיהנם. אולם מציון שמם כשֵם מקומם - "הר הברזל" אנו למדים כי אף שהגמרא טורחת להוריד את מעמד "ציני הר הברזל" להיות כ"זקיפיו" של הגיהנם ובתוך כך מצמצמת את כשרותם של לולבי הדקלים הללו רק אם ראש כל עלה בלולב מגיע לצד עיקרו של העלה שמעליו, הגדרתו הבסיסית של הלולב בשמו "ציני הר הברזל היא בעלת עוצמה - עוצמה של הר (שהרי בגיא המדובר) ועוצמה של ברזל![6]

 

אכן, באופן מפתיע תיאור דומה בתכלית, המשלב בין הִתמרוּת העשן והתמר, אנו מוצאים בשיר השירים ביחס לתיאור עמוד הענן!

 

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן - כשהייתי מהלכת במדבר והיה עמוד האש והענן הולכים לפני...והיה הענן והעשן עולין...כתימרות עשן גבוה וזקוף כתמר" (שיר השירים ג', ו').

 

אנו נצרכים אם כן להבין כי זקיפותם של התמרוֹת בשני צדדיו של עמוד העשן העולה מן הארץ אינו מקרי. היא מקבילה להיתמרותו של עמוד הענן בזקיפות קומתו כתמר. תיאורו של הלולב כתוצר "הר הברזל" מציין כי הִתַמרוּת העשן מן הארץ בין שתי התְמֵרות, תופסת את מקומה של היתמרותו כתמר של עמוד האש והענן שבמצג ענני הכבוד שמן השמים. תוך הארץ מחליף את רום השמים בהופעת עמוד האש והענן המלווים את ישראל. התַמרוֹת הצומחות מן הארץ המופיעות כ"ציניו" של הר הברזל, הן הן עמוד האש והענן שמיתמר היה כתמר במסע ישראל במדבר.

 

איזה כוח השפעה יש ל"צינים" או "צינות" אלו העולים מן הארץ? אנו מוצאים בהם\ן שתי מדרגות השפעה. האחת שבה הצומח מגיע למדרגה כוח מיגן, ככוחה של ה"צִנָּה". השנייה, בה הוא מגיע ליכולת לפעול וליצור מציאות חדשה ככוחו של ה"הֹצֶן".

 

ה"צִנָּה" וה"הֹצֶן" - הכוח ה"מגן" וה"פועל" שבציני הר הברזל

 

על כוחה המגן של ה"צִנָּה" אנו לומדים מתיאור הכתוב את הגנת ה' את האדם כצינה.

 

"בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ - הוא צנה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו, סוחרה לשון סחור סחור" (תהלים צ"א, ד' ורש"י ד"ה צנה וסחרה).

 

ברמת השפעה זו כ"צינה", מגיע מעשה הנענוע בלולב ליכולת הגנה על החיים מפני הפגעים. כך נלמד הדבר במסכת סוכה.

 

"...אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא (בשתי הלחם וכבשי העצרת) - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים...זאת אומרת שירי מצוה (שאינה עיקר לעכב כפרה - רש"י) מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים" (סוכה שם, ל"ז ע"ב - ל"ח, ע"א).

 

את מעשה ההנפה מעתיקים חז"ל אף בלולב, כעיקר.

 

"...ואמר רבא: וכן בלולב  - מוליך ומביא מעלה ומוריד" (המשך סוכה שם, ל"ח, ע"א ורש"י ד"ה וכן לולב).

 

בכך מקיים הלולב בהנבעתו את החיים מן הארץ, את תפקיד ה"צינה" המגינה, שהוא כתפקיד ענני הכבוד שהגנו על ישראל ביציאתם ממצרים. אמנם, בעבודת נענוע זו, לא מתבארת מעלת עבודת הלולב ביחס לעבודת הקורבן שאף מעשה התנופה בו בלבד מעכב את הפורענות למרות היותו שיריים בלבד לעבודת כפרתו.

 

אולם, ללולב זווית קיומית נוספת - פועלת! כדוגמתה מופיעה ביחזקאל.

 

"וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן רֶכֶב וְגַלְגַּל וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב..." (יחזקאל כ"ג, כ"ד).

 

מהו ה"הֹצֶן"? בהסברו השלישי מביא רש"י את ביאורו של מנחם המפרשו במשמעות ה"צינה" שהבאנו לעיל.

 

"...מנחם פירשו כמו צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ (תהלים צ"א)" (רש"י יחזקאל כ"ג, כ"ד ד"ה הצן).

 

"צִנָּה" זו כזכור, מבוארת בתהילים כ"צנה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו"[7].

 

אולם בביאורו הראשון מביא רש"י את פרושו של דונש, המבאר את לשון ה"הֹצֶן" ככלי מלחמה, פרוש המתאים יותר לפשט הכתוב ולתרגום יונתן עליו.

 

"וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן רֶכֶב וְגַלְגַּל... - פירש דונש אחד מכלי המלחמה...והתרגום שמתרגם וייתון עלך במאני זיינא מסייע לדונש, הוצן כמו בהוצן..." (רש"י שם, יחזקאל כ"ג, כ"ד ד"ה הצן).

 

את ה"הֹצֶן" הוא מדמה  ללשון ה"חֹצֶן" שמשמעותה - "זרוע".

 

"...ויש משמע הוצן כמו חוצן מן וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן (ישעיה מ"ט, כ"ב)[8] שפירושו זרוע וכן וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן (כאן) ועניינו חיל כמו וזרועות הנגב (דניאל י"א) שפירושו וחיילות הנגב" (המשך רש"י שם, יחזקאל כ"ג, כ"ד ד"ה הצן).

 

אם נשליך מלשון ה"הֹצֶן" אל "ציני הר הברזל", עולה כי "ציני הר הברזל, הינם החצנת הר הברזל את כוחו החוּצה כזרוע פועלת. יכולת זו כבר יוצאת ממסגרת כוחם של "ענני הכבוד" אל כוחו של עמוד הענן. בעוד "תפקיד" "ענני הכבוד" היה להגן על ישראל מששה רוחות, הרי עמוד הענן הוא הכוח המוביל הפועל את ישראל אל ייעדם.

 

"...נמצאת אומר שבעה עננים הם...ארבעה מארבע רוחותיהם אחד למעלה ואחד למטה אחד שהיה מהלך לפניהם כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו...והיה מכה נחשים ועקרבים מכבד ומרבץ לפניהם" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פתיחתא ד"ה וה' הולך לפניהם).

 

כאן אנו נפגשים עם הערך המוסף של מעשה נענוע הלולב. ממצג ה"סכך" - מצג "ענני כבוד", נזקף הלולב במעשה ההנפה להיתמר ולעלות, להיות בידינו כעמוד הענן ההולך לפני המחנה. בכך גם גדול כוחו של הלולב בנענועיו כזרוע פועלת, מכוחו של הקורבן בהנפתו. מתוך זיקתו הקרובה יותר של הצומח אל הארץ, גדול כוחו להנביע ממנה את כוח "הר הברזל"  שבה - את כוחה הפועל לתיתו בידינו לממש את החזון.

 

 

 

 

 


[1] "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, מ"ב - מ"ג).

[2] "בסכת תשבו שבעת ימים (ויקרא כ"ג). אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכה ב', ע"א).

[3] בראשית רבה פרשה מ"ח ד"ה ו כתיב.

[4] "...זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ - מסככין בו... " (משנה, סוכה י"א ע"ב).

[5] "...זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ - מסככין בו"... מנא הני מילי? אמר ריש לקיש: אמר קרא (בראשית ב') ואד יעלה מן הארץ..." (סוכה י"א, ע"ב).

[6] את חוזק הברזל מבטיח ה' לירמיהו בעמידתו מול כל אלו שינסו להתנגד ולעמוד כנגד נבואתו.

"וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ" (ירמיהו א', י"ח - י"ט).

[7] "בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ - הוא צנה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו, סוחרה לשון סחור סחור" (תהלים צ"א,ד' ורש"י ד"ה צנה וסחרה).

[8] "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה" (ישעיהו מ"ט, כ"ב).



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות