א.      הקדמה

ב.      דישה בגידולי קרקע וחולב בהמה

ג.       גידולי קרקע בעוד מלאכות

ד.      סיכום ומסקנות

א.      הקדמה

 

בכל מלאכה ומלאכה אנחנו מנסים להבין מהו המלאכה. כל עוד אפשר, ננסה לומר את ההסברים הפשוטים ביותר. מתוך השאלות ומתוך פרטי הדינים לפעמים נצטרך לשנות את ההבנה ולהסביר מחדש את המלאכה. במאמר זה ניגע במלאכת דש כאשר הדין שנתמקד בו הוא זה ש"חולב חייב משום דש". על פי הפרט הזה ננסה לתת הסבר יותר עמוק למלאכת הדש וממילא לכל מלאכות שבת.

 

ב.      דישה בגידולי קרקע וחולב בהמה

 

רבי יהודה ורבנן נחלקו במה שייך מלאכת דישה:

 

מסכת שבת דף עה עמוד א: 
שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן - קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע.

מה יסוד המחלוקת? נראה שרבי יהודה יותר הגיוני, הרי מה זה משנה אם זה גידולי קרקע או לא? העיקר זה הפירוק או ההפרדה מהקליפה או ממה שנחשב לקליפה! לכאורה ברור שעצם הפירוק הוא הבעיה.

דעת רבנן יכולה להתפרש כך: רק  בגידולי קרקע יש פירוק "טוב". כלומר שאר דברים לא ממש מחוברים אבל דברים אורגניים מהווים הפרדה מושלמת. נראה אם הסבר זה נכון.

רב פפא מביא דוגמא למלאכת "מפרק":

 

מסכת שבת דף עג עמוד ב: 
אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי - חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק.

מי שמפרק את התמרים מהמכבדות שלהם חייב משום "מפרק". רש"י מסביר ש"מפרק" זה תולדה של "דש":

 

רש"י :

מפרק - תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה...

לאור דברי רש"י יש מקום להסתכל על גמרא אחרת שגם כן חייבים משום "מפרק":

 

מסכת שבת דף צה עמוד א: 
 אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק.

לפי זה החולב בהמה בשבת חייב משום דש. מכאן נחזור לשאול: האם בהמה נחשבת כגידולי קרקע?

תוספות התמודד עם שאלה זו:

 

תוספות מסכת שבת דף עג עמוד ב:
מפרק - פירש"י דהוה תולדה דדש וקשה לר"ת דבשילהי המצניע (לקמן צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן אדרבנן ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה ...

בתשובה של רבינו תם: המפרק חייב משום ממחק.

בתשובה של ר"י: המפרק חייב משום דש אבל הלכה כרבי יהודה שדש שייך גם שלא בגידולי קרקע.

את הסיבה לכך מסביר תוספות גם כאן וגם במקום אחר שיש גידולי קרקע "ממש" ויש גידולי קרקע "לא ממש". היות ובדישה ברור שצריך גידולי קרקע ממש, הלכה כרבי יהודה:

 

תוספות מסכת בבא קמא דף נד עמוד ב: 
פרי מפרי וגדולי קרקע - הכא משמע דבקר וצאן אקרי גידולי קרקע ותימה דבפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה אמר דאי כתב רחמנא גורן ה"א גידולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן וי"ל דלענין דבר היוצא ממש מן הארץ לא חשיב בהמה גידולי קרקע ואין להאריך כאן יותר.

לעומת התוספות, הרמב"ם פסק גם כרבנן שדש חייב רק בגידולי קרקע ובו זמנית פסק שחולב חייב משום דש:

 

רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ז: 
הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק.

נשאלת השאלה:

איך הרמב"ם יכול להחשיב את הבהמה כגידולי קרקע? במיוחד כאן במלאכת דש שבולט יותר מנושאים "רחוקים" יותר שיש צורך בגידולי קרקע "ממש" כמו שכתב התוספות. אם כך,והרמב"ם בכל זאת פוסק כרבנן, יש בעיה.
על פי איזה הבנה יכולה הבהמה להחשב כגידולי קרקע "ממש"? (אם יש כזאת הבנה בכלל)

כמו כן, כבר ממש לא ברור דעת רבנן שמחייבים רק בגידולי קרקע. כי לכאורה התעקשותם של רבנן על גידולי קרקע, כי זה מהווה פירוק יותר "טוב", אבל עכשיו בבהמה- מה כבר אפשר לראות כאן כגידולי קרקע?

הגמרא בעירובין לומדת לגבי פדיון מעשר שני. שם מובא שבהמה נחשבת כגידולי קרקע. שם מובא שני הסברים- "גידולי קרקע" ו"ולדות הארץ":

 

 

מסכת עירובין דף כז עמוד ב:

דתניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך - כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר - פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש - פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל - פרי מפרי וגידולי קרקע. ותניא אידך: מה הפרט מפורש - ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ. מאי בינייהו? - אמר אביי דגים איכא בינייהו, למאן דאמר: פרי מפרי וגידולי קרקע - הני דגים גידולי קרקע נינהו. למאן דאמר ולד ולדות הארץ - דגים ממיא איברו                                                                                                                                                                                         

 

רש"י : 
וגידולי קרקע - שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע.                                          

ולדות הארץ - שנבראו מן הארץ במעשה בראשית.

לפי התשובה הראשונה (גדילים וניזונים) לא ברור, לכאורה העובדה שהם אוכלים צמחים שהצמחים הם מהקרקע, איך זה הופך את הבהמה עצמה לגידולי קרקע? אמנם יש בין הבהמה לקרקע קשר, אבל הקשר הזה נעשה דרך גידולי הקרקע! איך זה הופך את הבהמה להיות קשור ישירות כגידולי קרקע? אפילו אם הם ניזונים מהקרקע איכשהו הם לא "גדילים" מהקרקע!? הרי גם אם ילכו ממקום למקום לא ימותו (כמו הצמחים). הם לכאורה רק "כלי שני"!

לפי התשובה השניה (נבראו מהקרקע) לא ברור, אז מה אם הם נבראו מהקרקע? לכאורה זה היה אירוע חד פעמי בהסטוריה ואין בכוח המקרה הזה במעשה בראשית ללמד על כל בהמה ובהמה? שם היה מקרה מיוחד של יצירתם על ידי הקב"ה...

 

נראה שצריך להסביר שהעובדה שהבהמה נבראה מהקרקע מלמד שתמיד יש בבהמה קרקע. גם כאשר היא הולכת ממקום למקום יש בתוכה קרקע (אדמה). הגדרה זו היא על פי החומר המקורי שממנה נבראה. זהו הגדרה "מקורית-ראשונית". אם האכילה של הבהמה מהקרקע אף על פי שזה נראה לא ישיר (כי זה דרך הצמחים), צריך לומר שזה כן ישיר. יש בבהמה תכונה של קרקע שגורם לזה להיות ישירות. כוח הקרקע שבתוך הצמחים הוא זה שמחיה את הבהמה. (וממילא כוח הקרקע הוא זה שמחיה את הבהמה ולא הצמחים).  יוצא שעל מנת לומר את ההגדרה של "בהמה גידולי קרקע" צריך לראות את המקור של חומר הבהמה (שנברא מהקרקע בבריאת העולם) או לראות בקרקע את הכוח המקיים את הבהמה (גם דרך הצמחים מבלי להוות "כלי שני"). כמובן שבענין השבת צריך לתלות את היכולת הזאת בעצם השבת.

רש"י על הגמרא של "חולב בהמה בשבת חייב משום מפרק" מביא דעה נוספת:

 

רש"י מסכת שבת דף צה עמוד א:

מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש.

דעה זו מובאת מהירושלמי:

 

ירושלמי מסכת שבת פרק ז :

אמר רבי יוסי בי רבי בון ולא פליגין המכבד המרבץ חייב משום דש המגבן והמחבץ חייב משום לש החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר.

ברור שדעה זו לא הגיונית- מה הקשר בין חולב בהמה לקוצר? האם החלב גדל מהקרקע? האם הבהמה היא כמו הקרקע? אין לכאורה שום קשר בין החולב לקוצר.

אלא שבהתבוננות בדחייה של רש"י לדעה זו נראה שלא כך:

אין רש"י דוחה את הדעה זו כי בהמה לא כמו קרקע או כי זה רחוק ודמיוני. הדחיה של רש"י הוא מחמת זה שהחלב של הבהמה הוא לא מחובר מספיק לעטין. החלב הוא "כנוס" בפנים אבל עקור כבר. לפי זה יוצא שכל החיסרון בחולב להיחשב קוצר לפי רש"י, הוא רק מחמת זה שאין זה מספיק מחובר. לא בגלל שבהמה זה לא כקרקע.

הסבר לדעה בירושלמי:

 

על פי הסברנו למלאכת דש, שעיקר המלאכה והיצירה הוא מחמת החיבור לקרקע, מובן יוצתר דעה זו שמסבירה מפרק משום קוצר. נראה שדעה זו לקחה את העיקרון של החיבור לקרקע בצורה קיצונית יותר. עיקרון זה לא תלוש לגמרי מהרעיון של מלאכת דש (בהמה גידולי קרקע). רש"י דוחה דעה זו על ידי שמראה שיש כאן חיסרון בחיבור המוחלט (כמו שקיים בדרך כלל בקוצר).

באמת מצינו שכל ענין השבת הוא כנגד מעשה בראשית:

 

שמות פרק כ י': 
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: 

ונחלקו בגמרא לגבי האופן המדוייק יותר- מי שהולך במדבר ולא יודע מתי שבת:

 

מסכת שבת דף סט עמוד ב:
אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.                            

 

רש"י : 
כברייתו של עולם - ימי חול נמנו תחלה.
כאדם הראשון - שנברא בערב שבת ויום ראשון למנינו שבת היה.

לפי זה אכן מסתדר שאת הגדר לחיוב במלאכת דש (חולב חייב משום דש) אנו שואבים ומקבלים את הלגיטימציה שלנו על יד זה שאנחנו רואים את המקור הראשוני ביותר של חומר הגלם (בהמה גידולי קרקע). כך אכן מופיע במעשה בראשית (הבריאה של העולם והבריאה של החומרים), וזה היסוד של השבת.

 

 

ג.       גידולי קרקע בעוד מלאכות

 

אחרי שראינו את ההקפדה על גידולי קרקע במלאכת דש, צריך לשאול האם זה ענין חד פעמי? האם הקרקע והמקור של חומרי הגלם בולט בעוד מלאכות? כמובן שצריך כל מלאכה לבחון כשלעצמה. אנחנו ננסה להראות עוד כמה מלאכות שגם בהם בולט "גידולי הקרקע" (כמקור של חומרי הגלם).

במלאכת "השוחט-נטילת נשמה":

ההלכה קובעת כי כל מה ש"פרה ורבה מזכר ונקבה" אסור להרוג, אבל מה שלא נברא מזכר ונקבה (כגון כינה שנבראת מן הזיעה) מותר להרוג. יוצא דופן מן הכלל הזה הוא הפרעוש. הפרעוש אף על פי שלא פרה ורבה מזכר ונקבה, אסור להורגו כי הוא נברא מן העפר:

 

משנה ברורה אורח חיים סימן שטז סעיף ט: 
(לח) ואסור להרגו - הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו.

 

לא בטוח שהסבר זה הוא הסבר ביולוגי...נראה שאכן זה מאמת את דברינו עד עכשיו. הגדרת הקרקע והעפר כ"פרה ורבה מן הזכר ונקבה", אכן מצליחה לזהות בעפר את המקור הבורא והמוליד. כך היה במעשה בראשית, כך לפי ההגדרה של "בהמה גידולי קרקע", וכך גם באיסור להרוג פרעוש בשבת.

 

במלאכת הטוחן:

השולחן ערוך מתיר לטחון בשר מבושל:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכא סעיף ט :                                                                                             

מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין.

 

הגר"א מסביר מדוע:

 

ביאור הגר"א שם:
מותר: דאין טחינה אלא בגידולי קרקע כמ"ש בעימור שם ע"ג ב' והוא הדין לכל מלאכת הקרקע כמש"ש ע"ה א'.

כך מביא תרומת הדשן:


בית יוסף אורח חיים סימן שכא:

וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן (נ"ז) [נ"ו] דבשר מבושל או צלי מודו כולי עלמא דשרי לחתכו דק דק בסכין ולא דמי לעצים ולפירות ולחם דאינהו כולהו גידולי קרקע ויש במינם טחינה כגון תבואה וקיטניות דעיקר טחינה שייך בה אבל בשר דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך ביה טחינה .

 

השלטי גיבורים רוצה לדחות ראיה זו על ידי זה שאומר שבהמה כן נחשבת גידולי קרקע:

 

שלטי גיבורים דפי הרי"ף לא' א' אות ג':
ובספר תרומת הדשן מתיר נמי מטעם דבשר לא שייך במינו טחינה דלא הוי בשר גידולי קרקע כמו שאר התבואות דטוחנים אותן, מיהו אין כל כך ראיה דבשר ודאי חשיב גידולי קרקע כדמוכח ריש בכל מערבין וכ"כ התוספות פרק כלל גדול גבי מפרק תולדה דדש.

 

בין אם נגיד שבהמה זה גידולי קרקע כמו השלטי גיבורים, בין אם נגיד שלא כמו תרומת הדשו, המכנה המשותף היא החיפוש אחר התנאי הזה של גידולי קרקע במלאכת הטוחן.

 

במלאכת הגוזז:

 

השולחן ערוך מביא שאסור לגזוז ציפורניים או לתלוש שיער של אדם:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ סעיף א:

אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות;

הט"ז מסביר מדוע:

 

ט"ז סימן שלו':

צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה נעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פרק כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע.

מדוע הט"ז צריך לחבר לקרקע על מנת לחייב משום גוזז? מה הקשר בין הגוזז לקרקע? הרי לכאורה הגוזז מבהמה חייב ולא בגלל בגזז מהקרקע (אחרת זה היה קוצר).

 

ד.      סיכום ומסקנות

 

רצינו להבין מה המלאכה במלאכת דש. על פי המחלוקת של רבנן ורבי יהודה ניסינו להבין על איזה פירוק חייבים. בדעת רבנן שהקפידו על גידולי קרקע ניסינו להבין איך זה פירוק יותר "טוב". אחרי שהרמב"ם הוסיף גם את דין החולב בהמה בשבת לדישה כבר היינו חייבים לתלות בצורה עקרונית ב"גידולי קרקע".

את המשמעות של גידולי קרקע הסברנו בכך שיש זיהוי ברור של המקור של החומר גלם. בתוך הבהמה יש קרקע וזה בולט עד כדי חיוב. המקור של חומר הגלם (מקור גידולו או מקור בריאתו) במקרה שלנו הוא הקרקע.

על פי זה, המלאכה במלאכת דש אינו רק הפירוק הטכני של משהו. הפירוק וההפרדה שמדובר במלאכת דש הוא פירוק עקרוני במתייחס למקור של חומר הגלם. דש הוא פירוק של קרקע שבתוך חומר הגלם.

אחר כך הראינו שגורם הקרקע בולט בעוד מלאכות. במלאכת נטילת נשמה, במלאכת הטוחן ובמלאכת הגוזז. דווקא במלאכות אלה פחות מובן מאיליו שהקרקע יהווה גורם משמעותי בחיוב.

מכאן אפשר להסיק שכך הדבר ביחס לכל מלאכות השבת. אופן ההתבוננות הוא לא רק על ידי הפעולה הטכנית של המלאכה. השאלה היא מה היצירה שנעשתה. מה המלאכה פעל . איזה שינוי הוא יצר. היצירה נמדדת על פי המקור של חומר הגלם. מזהים בתוך החומרים השונים את המקור שלו. הקרקע מהווה את המקור הבורא והמוליד (הדבר בולט למשל בפרעוש שנברא מהעפר וזה מוגדר כ"פרה ורבה מזכר ונקבה"). כך היה במלאכות המשכן וכך היה גם בבריאת העולם. המלאכות הם לא רק מצד הניצול והשימוש של החומרים (מה אפשר לעשות איתם), אלא מצד העומק של החומר. מתוך הנגיעה במקור של החומר אפשר (גם) לנצל ולהשתמש. אולי דווקא כך יוצא ניצול מקסימאלי יוצר מהדבר.

 

 



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות