א. הקדמה

ב. עימור בגידולי קרקע ובמקום גידולו

ג. מסקנת ביניים

ד. משמעות העימור

ה. סיכום ומסקנות

א. הקדמה

 

מלאכות שבת נלמדו מהמלאכות של המשכן.

 

בלימוד ההלכה אנחנו מנסים לברר מה מותר ומה אסור. הפרטים של המלאכה והפרטים של מה שהיה במשכן יכוונו אותנו לעובדות המדוייקות ביותר. מה שהם הקפידו על זה אנחנו צריכים גם להקפיד.

 

בלימוד הגמרא אנחנו מבררים יותר מזה. השלב של מה מותר ומה אסור מהווה רק שלב ראשון בשביל "לחזור אחורה" להבנות הבסיס של המלאכה. מתוך הדקדקנות של מה מותר ומה אסור אנחנו לפענח מה קורה בכל מלאכה ומלאכה. מה השינוי שהוא עושה במציאות. איזה עשייה ויצירה הוא פועל. מדוע חייבים עליו. מדוע באופן אחר יהיה מותר. איך כל גורם במשכן מהווה "אבן נדבך" במלאכה. איך הפרטים ההלכתיים שהתעקשו עליהם מהווים מרכיב מהותי ממה שנעשה.

 

על ידי שנענה על השאלות האלה ממילא נגיע להבנות בסיס יותר עמוקות. מהם המלאכות של המשכן. מהם המלאכות שלנו. מהם יכולות היצירה שלנו. מהם החומרים שאנחנו מתעסקים אותם. בקיצור, הגדרות של החיים שלנו ושל העולם שלנו. הרי כל המלאכות שבת עוסקות ממש בפרטי הפרטים של החומרים שלנו ביומיום. נצא עם החיים שלנו על פי התורה.

 

כמובן שאת ההבנות של החיים של התורה נצטרך להסיק בזהירת מתוך הפרטים של התורה. פרטי החיוב והאיסור, הגורמים של החיוב ופטור וכו'.

 

במאמר זה ננסה לעשות כל ביחס למלאכת מעמר.

 

ב. עימור בגידולי קרקע ובמקום גידולו

הגמרא מביאה מחלוקת אביי ורבא לגבי מלאכת "מעמר":

 

מסכת שבת דף עג עמוד ב
והמעמר. אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא - חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע.

 

רבא מביא דוגמא של כינוס מלח . אביי אומר שרק בגידולי קרקע יש מעמר.

 

צריך לשאול:

 

מה עושה הכינוס? האם הדבר משתנה?

 

מדוע לפי אביי רק בגידולי קרקע אסור? גם אם הסיבה של אביי זה בגלל שכך היה במשכן, בודאי יש לזה טעם. לפי אביי יוצא שאין איסור בעצם האיסוף של העומרים אלה שדווקא בגידולי קרקע שייך מעמר.

 

הלכה כאביי:

 

רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ה:
ואין עמור אלא בגדולי קרקע

בראשונים יש מחלוקת לגבי תנאי נוסף במעמר- "מקום גידולן":

 

שלטי גיבורים (דפי הרי"ף לב. אות ב'):
המרדכי והגהות מיי' כתבו בסתם דיזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר וכן נראה דעת מיי' דאפי' המאסף שלא במקום גדולם דאסור שכתב גבי מלח פכ"א מהלכות שבת וכן אין מרבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר ומדקאמר איסורא באסיפת המלח ולא אמר כשמאספה ממלחתא דהיינו במקום גידולם כדקאמרי שאר מפרשים וכן התלמוד אם כן ס"ל דאפילו אספם שלא במקום גדולם דאסור והוא הדין לכל מילי וסמ"ג לאוין ס"ה כתב דליכא איסור באסיפתם אלא במקום גדולן דווקא והביא ראיות על זה וכן כתב הטור וכן נראה דעת רש"י והתוספות.

 

השלטי גיבורים מביא שלדעת הסמ"ג, רש"י ותוספות לא מספיק שהעימור תהיה בגידולי קרקע אלא שרק עימור במקום הגידול הוא מעמר.

 

כך מביא התוספות:

 

תוספות מסכת ביצה דף לא עמוד א :
מן הקרפף ואפילו מן המפוזר - תימה הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם כדמוכח בפרק כלל גדול (שבת דף עג:).

 

כך מביא התוספות רי"ד:

 

תוספות רי"ד עג.:
והמעמר: ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בחצירו או בשדה וליקטן יתחייב משום מעמר, תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחלת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר.

 

כך מובא קצת אחרת בריטב"א:

 

ריטב"א עג: ד"ה "אביי אמר":
...ותירצו שאין משום מעמר אלא במעמרו במקום גדולו או מעיקר תחילת לקיטתו כמקושש בשדה וכדהוה אמרינן הכא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא, דדוקא ממלחתא אבל זה שכבר היה כנוס בקרפף ונתפזר אין בו משום מעמר...

 

וכך נפסק להלכה בטור:

טור אורח חיים סימן שמ: 
אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גדולו

 

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ:
סעיף ט:
אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו.                                      

סעיף י :המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

 

וכך מבאר המגן אברהם:

 

מגן אברהם :
שדומה למעמר - אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע וה"ה דישה ועסי' שי"ו ס"ח...
המקבץ - ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך):

 

וכך מבאר גם המשנה ברורה:

 

משנה ברורה :
(לד) ממשרפות המלח - שיש מקומות שממשיך לתוכן מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח:                                   

(לה) שדומה וכו' - דמלאכת מעמר הוא לאסוף השבולין וגם הוא כעין זה ודוקא במקום המשרפות ששם הוא מקום גידולו של המלח דומיא דשבלין שבשדה אבל אם נתפזר במקום אחר מותר לקבצן למקום אחד:                                                 

(לו) למעמר - ולכך אסור מדרבנן אבל עימור גופא ליכא דאין עימור אלא בגידולי קרקע:
(לז) כל דבר - היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא והאי דנקט המחבר בלשון אסור להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד וע"ל סימן של"ה ס"ה.

 

השאלות שצריכות להישאל:

 

מה ההבדל בין מקום גידולו לבין לא מקום גידולו? מדוע להתעקש על "שעת תלישתו" ועל "תחילת לקיטתו"?

מדוע זה עימור וזה לא? לכאורה אם בעצם הכינוס והאיסוף של העומרים יש בעיה, אין זה משנה איפה זה קורה?

האם השבלים במקום גידולן שונים מהותית משבלים שלא במקום גידולן? מה זה משנה הרי ממילא הם כבר תלושים מהקרקע?

 

ג. מסקנת ביניים

צריך להבין שאם "נטפלו" דווקא לפרט הזה של גידולי קרקע, ו"נטפלו" דווקא לפרט הזה של מקום גידולו, צריך להבין שהפרטים האלה הם משנים את המלאכה. פרטים אלה הם מה שיוצרים את המלאכה שבמעמר (שהרי בלי זה אין זה מעמר).

 

א. אם נתפסו ל"מקום גידולו" צריך להגיד שזה לא אותו שיבולת אם זה לא במקום גידולו.

ב. את ההבדל שבין שיבולת במקום גידולו לבין שיבולת שלא במקום גידולו צריך "לחפש" במה שיש במקום גידולו.

ג. מקום גידולו זה המקום שממנו השיבולת גדלה וינקה וחיה כל זמן גידולו. ממילא יוצא שאם זה עדיין במקום גידולו זה עדיין "גדל". יש בתוכו את מקום גידולו. יש בתוכו את הקרקע.

ד. התהליך של החיבור לקרקע לא מסתיימת בקוצר. גם אחרי הקוצר יש אפשרות לקיחה ואיסוף מהקרקע.

 

 

ד. משמעות העימור

עצם העובדה שזה על "פס הייצור" הראשוני מביא לכך שהשבלים עדיין חומרי גלם וקשורים למקורם מה שאחר כך אחרי האיסוף ממקום גידולם כבר לא יהיה לעולם. באיסוף העומרים מביא המעמר את השיבולים להוות "מוצר" מוכן.

 

אלא שיש עם הסבר זה בעיה- אם החיוב הוא משום שזה "שלב חשוב" או "שלב הכרחי" בפס הייצור של הדבר הרי שאמור המעמר להתחייב רק אם אכן מביא את השיבולים לסוף התהליך (למשל אפיית פת). אם המלאכה נחשבת מלאכה רק מצד היותו "שלב חשוב" אבל אמצעי לתכלית אחרת או שלב חשוב לשלבים הבאים לא היה זה נחשב ל"אב מלאכה" עצמאית. אם כך היה צריך לפטור מצד "מלאכה שאין צריך לגופה", כלומר חוסר תכליתיות במלאכה שעשה. אם בכל אופן החיוב הוא על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה סימן שהחיוב הוא לא רק מצד ה"פס ייצור" של המלאכה אלא כבר במלאכה מצד עצמה יש תכלית. כבר במלאכה הספציפית הזאת יש יצירה.

 

מבחינת העשייה הטכנית, אם אחר כך נתפזרו השבלים בשוק או בבית לכאורה הם "חזרו" לאותו נקודת מוצא וצריך לחייב עליהם.

 

אלא כמו שאמרנו, לא עצם הכינוס והאיסוף הטכני הוא זה שעושה את המלאכה אלא דווקא האיסוף ממקום גידולו. לפי זה השינוי שנעשה בשבלים הוא שינוי מציאותי-פיזי בעצם השבלים. לעולם אחרי העימור הראשוני לא יתחייב על העימור הנוסף (מדאורייתא). שינוי בעצם החפץ לא ניתן לחזרה (כמו "אין בישול אחר אפיה").

 

האגלי טל מביא כמה מחלוקות ראשונים:

 

אגלי טל מלאכת מעמר ב':
במה דברים אמורים בדברים שהן גידולי קרקע ואוספן ממקום גידולתן. ושלא היו מעולם מקובץ באופן שקבצם עתה.

אבל אם אינן גידולי קרקע שאוספן ממקום הויתן כגון המקבץ את המלח ממשרפות המים אעפ"י שלא היה מעולם מקובץ. או גידולי קרקע שאוספן שלא ממקום גידולתן ולא היו מעולם מאוסף. או גידולי קרקע שהיו כבר מאוסף ונתפזרו וחזר ואיספן ממקום גידולתן. או אפילו דברים שאינן גידולי קרקע ושהיו כבר מקובץ ונתפזר וחזר וקבצם ממקום הויתן. בכל אלה נחלקו רבותינו הראשונים ז"ל אם נקרא מעמר או לא.

 

המחלוקות שמביא האגלי טל יכולות לעזור לנו לחדד. המחלוקות תלויות בשאלה מה עושה את העימור- האיסוף הראשוני או עצם הקרקע.

 

מה שעוד צריך קצת בירור- איך אחרי שהם נתלשו מהקרקע, השבלים יכולים להמשיך להחשב מחוברים לקרקע (אחרת אין שום סיבה להקפיד דווקא על עימור במקום הגידול)? לכאורה הם כבר תלושים?

 

מקום שרואים כך שיכול לבאר גם לנושא שלנו זה קרשי המשכן:

 

שמות פרק כו פסוק טו:
וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:                                                                                                                          

רש"י:                                                                                           

עצי שטים עומדים - אישטנטיבי"ש בלעז [עומדות] שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש:

 

בבניית המשכן (ומלאכות שבת נלמדו מהמשכן!) חייבם להעמיד את הקרשים כדרך גידולן.

 

מדוע? מה זה משנה? הרי זה כבר סתם חתיכת קרש!?

 

צריך להבין שהקרשים עדיין ממשיכים להיות מחוברים למקום גידולן. ההקפדה הזאת היא לא ציווי חיצוני מנותק. היא מלמדת אותנו מה בדיוק היתה המציאות במשכן. הקרשים של המשכן (ואולי כל חומרי הגלם של המשכן) לא הפסיקו לינוק ממקור גידולם המקורי. באותו זמן ששימשו למבנה של המשכן כקרשים, המשיכו לחיות ולינוק מהקרקע- מקום גידולם (כעצים). הם עוד קשורים במקור החיים שלהם- הקרקע. החומר גלם אינו "מת" גם כשהוא נראה כבר דומם.

 

מקרשי המשכן למדו על כל המצוות (כגון מי שמחזיק אתרוג הפוך לא יוצא ידי חובה):

 

מסכת סוכה דף מה עמוד ב:
אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר +שמות כו+ עצי שטים עמדים. תניא נמי הכי: עצי שטים עמדים - שעומדים דרך גדילתן.

 

הבנתנו לגבי מלאכת מעמר יכולה לבאר את המחלוקות לגבי המקושש. הגמרא מביאה שלוש דיעות איזה מלאכה עשה המקושש (שממנו למדו לחייב סקילה על חילול שבת):

 

מסכת שבת דף צו עמוד ב:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה.

 

על פי הסברנו יש אכן מכנה משותף בין שלושת הדיעות- יחס לקרקע ולמקום הגידול. בתולש הדבר בולט בצורה המשמעותית ביותר לקיחה מהגידול (לכאורה מעכשיו הדבר מתחיל למות). במעמר יש איסוף ממקום הגידול. במעביר ארבע אמות ברשות הרבים יש העברה מהמקום. על פי איך שהסברנו את מלאכת מעמר, באמת זה דומה למלאכת התולש. יש קירבה בין שלושת הפירושים.

 

על פי זה, עימור הוא לא רק איסוף טכני אלא איסוף של קרקע (שבתוך הצמח). גם כשמאספים את הצמח הוא עדיין קשור במקורו שמהארץ.

באמת אנו מוצאים את הכינוס במשמעות של "עשיה":

 

ה. סיכום ומסקנות

ראינו את המחלוקת של אביי ורבא לגבי מעמר. ראינו את פסק ההלכה כאביי שדווקא בגידולי קרקע חייב. ראינו את הוספת הראשונים שדווקא במקום גידולו חייב. כדי להבין את ההבדל שבין מקום גידולו לבין שלא במקום גידולו, היה צריך לתלות במקום גידולו (כלומר הקרקע). אם לא כך, גם עימור אחר כך היא בדיוק אותה איסוף ובדיוק אותה עשיית עומרים... היכולת להיות תלוש מהקרקע אבל באופן כזה שמקום גידולו עדיין משפיע , הסברנו בכך שהחומר הגלם עוד מחובר למקורו. החומר עוד מהווה "חומר גלם". אחרי העימור הראשוני השיבולים משתנים שינוי אמיתי. השינוי הזה לא יוכל לקרות פעם שניה אחר כך במאסף בבית. העימור הוא איסוף של צמח-קרקע. איסוף של חומר גלם ביחד עם מקורו. על מנת לחזק את ההבנה ראינו דוגמא מבניית המשכן לגבי ההקפדה על עצי שיטים "עומדים", אף על פי שמדובר שם על קרשים מנותקים ולא על עצים שמחוברים לקרקע. מתוך כך רצינו להסיק מסקנה כללית יותר לגבי כל מלאכות שבת ולגבי כל חומרי הגלם של המשכן- החומרים הם לא רק "ממלאים פונקציה" פרקטית של חומר בניה או וילון וכו' אלא הם מהווים את החיבור של החומרים הטכניים למקורם הראשוני יותר (במקרה של גידולי קרקע ודאי שזה יחבר את החומרים לקרקע). על בסיס הבנה זו מגיעים כל איסורי המלאכות של שבת. (כפי שנצטרך לראות בכל מלאכה ועניינה בלי דעות קדומות).



כתוב תגובה

כל התגובות
1.
יפה מאוד!
בעז (1/26/2011)
יש לך רעיון מה המלאכה לפי דעת רבא?
2.
יפה
אייל יחזקאל (1/27/2011)
יפה מאד אשמח אם תסביר גם את דעת רבא במה הם חולקים ולמה הדוגמה ממלח
3.
דעת רבא- כיוון חשיבה
בעז דרומי (2/8/2011)
לדעת רבא- אני מניח שגם הוא צריך להתייחס לקרקע למרות שהוא לא תולה זאת בגדולי קרקע. גם בגלל שהמקור למלאכות בתורה קשור למקום, וגם בגלל שהוא לא מביא דוגמה סתמית של איסוף אלא של משיכת מים לתוך משרפות מים וקיבוץ מלח בתוכם- שזה בדומה לכוח הצימוח יכולת לשאוב משהו מהים (מקור המלח) על ידי משיכת הים ליאורות בארץ ושרפת המים. דווקא המלח הוא ההיפך הגמור של כוח הצימוח ומונע אותו- אבל אז צריך לשאול מה קורה לכוח הצימוח כשמונעים אותו? האם זה "סרוס" של הקרקע או ניצול בצורה שונה? אולי למלח יש הגדרה של חומר בסיסית יותר? משהו בסגנון- הים שקדם ליבשה וממילא לא תלוי בכוח הצימוח שלה? 30) רש"י על ויקרא פרק ב פסוק יג (יג) מלח ברית - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג המים של הניסוך- דרגת הדומם שמוקרבת- הם מי מלח מהמים התחתונים של ששת ימי בראשית. אולי אפשר לקחת מכאן הגדרה שתסביר למה לרבא כל איסוף של דומם הוא "מעמר" גם בלי כוח הצומח?