כל מי שמתבונן על פרשת מכירת יוסף מזדעזע מן המהלך אותו רוקמים האחים על יוסף.


נכון, אותו אוהב יעקב מכל אחיו. נכון, הוא גם חולם חלומות של שלטון על אחיו. אולם מכאן ועד להצעה "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (בראשית לז, כ'), המרחק הוא עצום. גם "הצלתו" של יוסף בידי יהודה בהצעתו - מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ...לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (בראשית לז כו-כז) אינה נשמעת עצה מנחמת. האם מכירה לעבד היא תגובה מידתית לחלומות ולהעדפה של אב?
האם יש מקום לברכת יעקב ליהודה - "גוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" (בראשית מ"ט, ט'), כשהחלופה להריגת יוסף  היא מכירתו לעבד?


אין ספק שהתגובה החריפה כל כך של האחים להעדפת יעקב את יוסף על פניהם ולחלומותיו של יוסף, מחייבת להבין שעל כפות המאזניים עומדת לא סתם עוינות, אלא שאלת חיים ומוות המביאה להכרח לגזור על יוסף מיתה.


על הקריטיות שמייחסים האחים לאפשרות שיוסף הוא שימלוך עליהם, נוכל ללמוד רק אם נבין היטב את כוחו של יוסף.


תשובה לשאלה זו נוכל לקבל מברכתו של יעקב ליוסף -


"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר - בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו" (בראשית מ"ט, כ"ב ורש"י שם).


אין ספק שברכה שכזו מפי אחד מאבות האומה שאמורה להיות ברכה המייחדת את מהותו האלוהית של שבט יוסף, היא מוזרה ביותר. נתאר לנו אדם המגיע לרבו הגדול ביותר והלה מברך אותו שכל בנות גוש דן ירצו אחריו להסתכל ביופיו. האם ברכה הוא יראה בכך? התשובה היא ברור שלא! אדרבא, הוא יראה בכך זלזול ופחיתות כבוד. סיבת הדבר היא שהיופי אינו מהווה לגבינו אלא מציאות נלוות למהותו, אופיו ותכונותיו הפנימיות של האדם. הגדרת האדם מצד יופיו מהווה על כן לגבינו התייחסות לקליפה ולא לתוך. הבאת יופיו של יוסף והתבוננות בנות מצרים עליו כברכת השבט כולו, מחייבת אותנו להסיק שיופיו של יוסף, שכינה היא מופיעה. אם החזות החיצונית לנו היא קליפה, הרי אצל יוסף היא מופיעה מהות שלמה.


דיבה על מראית העין
שלא במקרה, הוצאת הדיבה של יוסף על האחים ("וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" -  בראשית לז ב') נסבה סביב נושא "מראית העין"


"...על עבר מן החי. שהיה רואה אותן שאכלו מבהמה שנשחטה ועדין מפרכסת דמותר לאכילה, דכיון שנשחטה שחיטה מתירה. והוא סבר שכל זמן שמפרכסת עדין הוי עבר מן החי. או שהיה רואה שאוכלין בן פקועה (ולד שיצא מן הפרה חי לאחר שנשחטה) שמותר בשחיטת אימו, ואפילו שהוא שור גדול, ואינו צריך שחיטה מן הדין אלא מפני מרעית עין, והוא היה סבור שעבר מן החי הוא כיון דצריך שחיטה משום מרעית עין" (רש"י ושפתי חכמים במקום).


בעוד בני לאה רואים במראית העין מציאות נלוות לעולם הרוח, הרי אצל יוסף מתראה המהות עצמה במראית העין ועל כן פגיעה בה מהווה פגיעה בעצם החיים.


הובלת ראיית העין מהות של שכינה, היא המביאה לכך ששכינת ה' מכוחו של יוסף, שורה אף היא על פי מראית העין.


שכינה על פי מראית העין

בעוד בבית עולמים (בירושלים), נאכלים הקודשים הקלים ומעשר שני רק לפנים מן החומה בירושלים, הרי באוהל מועד בשילה נאכלו הקודשים והמעשר השני "בכל הרואה" - בכל מקום שיוכל לראות משם את שילה". (מגילה ט' ע"ב ורש"י שם). הגמרא (זבחים קי"ח ע"ב), לומדת על היכולת הזו ישירות מברכת יוסף -


"בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו (אשת פוטיפר), תזכה ותאכל כמלא עיניה".


בולט הוא אם כן שאותה עוצמה של מראית העין המביאה את מצרים להיכנע ליוסף ("בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו") היא המצליחה להרחיב את הופעת השכינה מעבר לירושלים, עד לכול מקום בו נראית שילה.


הסְנֶה - שכינה הנראית בעין
הופעת שכינת ה' דרך ממד הראייה היא גם המייחדת את גילוי השכינה בסנה - גילוי השכינה המיוחס ליוסף.


"וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְקֹוָק אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת... וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן  שֹׁכְנִי סְנֶה -  "...תהא ארצו (של יוסף) מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי (למשה) תחלה בסנה" (דברים ל"ג טז).


מהו מאפיין השכינה המופיעה בסנה. הכתוב בשמות (ג', ד') מלמד אותנו שכניסת משה אל הסנה לראות היא המביאה להתגלות ה' אליו.


"וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".


על כך עומד גם המדרש -


א"ל הקב"ה נצטערתה לראות, חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה" (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן יג).


 

דווקא הסתרת משה את פניו בעקבות התגלות זו ("וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" - שמות ג', ו'), מביאה על משה ביקורת והסתרת שכינה לאחר מכן:


"ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג),...כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי (בסנה) לא רצית (שנאמר ויסתר משה פניו), עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה" (ברכות ז', ע"א ורש"י שם).


באופן מפורש עוד יותר מתייחס לכך המדרש:


"לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר (שם /שמות/ לג) הראני נא את כבודך אמר הקב"ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת" (שמות רבה פרשה ג ד"ה א ויאמר אנכי).


נמצאנו למדים שהשכינה המופיעה דרך ערוץ הראיה, היא השכינה המייחדת את יוסף, שכינה שאמורה הייתה להתגלות למשה בסנה. אולם משה מסרב להיחשף אליה.


מהי הסיבה לכך? ממה פוחד משה?


על כך נוכל ללמוד מהתנגדות האחים ליוסף כפי שעולה בברכת יעקב ליוסף


חיצי שמעון ולוי מול חיציו של יוסף
בברכתו ליוסף מתייחס יעקב לאלו שמררו את חייו של יוסף -


"וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים" (בראשית פרק מט כג).


מי הם בעלי החיצים? על כך מבאר רש"י שהם אלו שהיו צריכים לחלוק עימו בנחלה (קרי שמעון ולוי) "שלשונם כחץ".
התבוננות בשמעון ולוי אכן מראה שכוחם הוא בדיבור:


בשמעון אומרת לאה - "כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (בראשית כט, לג). כך גם משה בברכתו ליהודה, כולל את שמעון בלשון "שמיעה"  - " שְׁמַע יְקֹוָק קוֹל יְהוּדָה (דברים לג, ז, רש"י שם).


בלוי מברך משה אותו בלשון "הוראה" - "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב" ( דברים פרק לג, י).


לוי אם כן מתייחס לכוח הפועל שבדיבור - ה"הוראה" ושמעון לכוח המקבל שבדיבור - ל"שמיעה".
בהפיצו את שמעון ולוי בכל ישראל בעקבות הריגת שכם, מפיץ אותם יעקב באופן תואם. את שמעון הוא מפיץ עם כוח התורה שבכתב - "משמעון סופרים ומשנים בבתי כנסיות" (מלמדי תינוקות). הסופרים הכותבים את התורה שבכתב ומלמדי התינוקות המלמדים את התורה שבכתב מתעסקים עם התורה כפי קבלתה מן השמים. לעומתם את שבט לוי הוא מפיץ עם כוח התורה שבעל פה - "ומשבט לוי בתי מדרשות שהיו עוסקין בתורה" (ילקוט שמעוני פרשת ויחי רמז קנח). לומדי התורה הם אלו היוצרים והפועלים מתוך התורה שבכתב את דרך הנהגת ה' המותאמת לכל דור -  התורה שבעל פה.


לעומת חיציהם של שמעון ולוי, חיציו וקשתו של יוסף הם מזן אחר לחלוטין:


"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ - על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ" (בראשית פרק מט כד).


וכן "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם - כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ (שם,פסוק כה).


אנו רואים אם כן, שבעוד חיציהם\כוחם של שמעון ולוי הוא בפיהם (כוח השמיעה שבתורה בשמעון, וכוח ההוראה שבתורה בלוי), הרי אצל יוסף מופיעה שכינה בגופו בכוח הפריון שבו ובתצורתו החזותית.


"אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם"
לא בכדי מוגדרת השכינה המופיעה בנחלתו של יוסף כ "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם - תהילים ע"ח, ס'). האפשרות להופעת שכינה בכוחות הגוף שבאדם, למעשה הופכת אותו להיות מִתֽדָמֵה למִקֽדָש.


מכאן מתבררת היטב סיבת התנגדות האחים ליוסף, ועוד יותר לשאיפתו למנהיגות על כלל האחים


"הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז, ח').


יכולת הופעת שכינה בעצם הגוף ובצורניותו מוטלת היא בספק רב בלשון המעטה. אם מתקבל הדבר ביחס לבית המקדש, בחומרים המרכיבים אותו ובצורות הכלים, לא כך הדבר ביחס לאדם.


הספק שנוצר הוא אינו רק על מידת יכולת האדם לקיים שכינה זו שבתוכו בלא שייפול ברשת של עצמו מתוך הכרתו את עצמו כחזות הכול, אלא על עצם קיום מאפיין שכינה שכזה כלל.


הבנת מציאות השכינה כמציאות אין סוף מביאה באופן טבעי לנתב את הופעתה לכלים ה"עדינים" של המחשבה הדיבור ומקסימום המילים הכתובות. התורה שבכתב והתורה שבעל פה הם אם כן הכלים ההגיוניים לגילוי האין סוף האלוהי. קבלת  האפשרות להופעת האין סוף במציאות חומר וצורה היא בלתי ניתנת לתפיסה בהיותה מטשטשת לנו את הבנת הגבולות שבחומר. (כפי שאכן קורה במקדש  - בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים עשה ארון של י' אמות, כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של י' אמות והארון של י' אמות, ואין עשרה אמות יכולין להכנס בתוך י' אמות -שמות רבה פרשה ח ד"ה א ויהי ביום).


ממילא הבעת מגמה שכזו על ידי יוסף ואף העצמתה מול האחים - "וְהוּא נַעַר - שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה (בראשית לז, ב'), יש בה בכדי להחשיד את יוסף בהגשמה, האנשה וממילא של עבודה זרה של יוסף את עצמו.


מכאן ועד פסיקת דין מוות עליו מתוך הדאגה להמשך קיום השכינה בעם ישראל, הדרך היא קצרה.
מכירתו של יוסף למצרים, היא אם כן ביטוי לסירוב לראות בעצם החומר, הגוף וצורתו החזותית מהות - מהות של שכינה. על כך זועם יעקב על שמעון ולוי וממשיך להם את המשוואה שהחלו. אם אכן אין שכינה שורה בחומר גוף וצורה, אין היא גם שורה באדמה. מתוך כך מאבדים שניהם את נחלתם.


ומה איתנו?

הבנת הסיבה להתנגדות האחים ליוסף, מגלגלת אוטומאטית את הבעיה לפתחנו.
האם אנו כן מקבלים את החומר, הגוף והצורה שבו כמופיעים שכינה בעצמותם?
האם אין אנו נוהגים לומר שהחומר והגוף הם "כלים" להופעתה של השכינה, אך לבטח לא עצם השכינה?
האם אין אנו נוהגים לומר שהקמת המדינה עם כל יכולותיה החומריות היא מגמה של "משיח בן יוסף", כשלאחריה אמורה להופיע משיחיות בן דוד שתכיל בתוך הכלי החומרי את ערכי התורה?
הרי הבנות אלו הם הם עצם מעשה מכירת יוסף למצרים!
החומר והגוף הם "גולם", שנועד לשמש את המטרות הרוחניות הנעלות, אך הוא עצמו אינו אלא אמצעי - זוהי בדיוק עמדתם של אחי יוסף!


אפילו מעשי המצוות שהינם פעולות פיזיות חומריות גמורות (אכילת מצה, נטילת לולב וכו'), נתפסות על ידינו כאמצעים בלבד להבעת הדבקות או קבלת עול ה' עלינו. את הדבקות הזו אנו מייחסים בעיקר לכוח המחשבה המתלווה למעשה המצווה. השוני הפיזי שבין חומרי ומעשי המצוות השונות, אינו מביא אותנו לחפש ולהגדיר מאפיינים שונים של שכינה בכל אחד מהם.


ואם ישאל השואל, אז מה בכך? האם אין השאיפה להפנמת ערכי התורה הרוחניים במעשי היום יום ובהוויית החיים החומרית מספיק גדולה וחשובה? מדוע לנו להיכנס למחוזות הרחוקים לגמרי מיכולת התפיסה ועוד יותר מיכולת המימוש שלנו?


התשובה לכך היא, שאין לנו בררה!


אם היינו חיים בעולם שהמחשבה היא עיקר הווייתו, אכן ניתן היה להשאיר את החומר, הגוף והצורה כאמצעים להפעלת ומימוש תכני המחשבה. אולם העולם הזה בו אנו חיים מוּנָע ופועל בסופו של דבר למען הצרכים החומריים והגופניים. כל מחשבות האדם וחוכמתו מופעלים בעולם הזה בכדי להגיע לסיפוק הקיומי,החומרי והחושי המלאים. אכן, ניתן לראות את כל המגמה הזו כ"חטא" ולנסות לחיות באופן שכל הוויות העולם הזה כאמצעים הם לנו, לחיי הרוח. אולם נתח החיים שנוכל לחיות בדרך זו הוא מצומצם ביותר. ממילא הופעת השכינה בדרך חיים שכזו תהיה מוגבלת ולא תוכל לתפוס מרכזיות בעולם. במילים "דתיות" נוכל לומר שבדרך זו לא תופיע מלכות ה' על הארץ לֽעולם, כיוון שהיא מתמקדת בערוץ חיים שולי.


רק היכולת להגיע למצב בו עצם החיים הפיזיים הם המביעים את עצם השכינה, כאשר עצם מעשה האכילה והפעולות והמפעלים הפיזיים השונים הם עצם  המהות, רק אז ניתן יהיה לומר ששכינת ה' בעולם היא מלאה. כך היה הדבר בזמן האבות, נסיעתם ממקום למקום, האירועים שעברו והמעשים שעשו ואף רכושם הם הם היו עצם התורה. על כן הם אלו המובאים בתורה. כך גם הופיע הדבר ברמה הלאומית בבית ראשון. כל זאת אבד לנו עם הגלות.


אז איך מגיעים לכך בחזרה?


קודם כל לומדים את התורה ומנסים לשחזר בראש את מבנה המציאות שאבדה.


לגבי מעשה, זה אכן מפחיד ביותר, שהרי עד שאין שכינה שורה במעשה, התדבקות יתר בַמעשה תסכן אותנו בשעבוד לחומר מוגבל. אולם מצד שני אי נגיעה במפלס השכינה הזה עלול להשאיר אותנו לעד בעולם המחשבות, ואת החומר כעבד עולם בעולם ה"מֵיצָרִים". וזאת כמובן דבר שאנו איננו רוצים, שהרי אנו נגד מכירת יוסף למצרים...!



כתוב תגובה

כל התגובות
טרם התקבלו תגובות